גם לכם לפעמים קורה שאתם עושים משהו שלא רציתם לעשות? שמשהו
משתלט עליכם ואתם אומרים או עושים משהו שאין מצב שהייתם
עושים?
כי לי זה קורה.
זה קרה לי אתמול. הייתי כל כך מיואשת מהמצב הדפוק הזה של
אובססיות תמידיות, שהוצאתי את זה על מישהו שממש לא היה מגיע
לו, שהפשע היחיד שלו היה להיות נחמד אליי, להתחבר איתי, לגלות
לי סודות.... אתם מבינים את הפרדוקס, נכון?
גם אני.
כל כך חבל לי עליו. אני לא יודעת מה הוא חושב עליי. בטח משהו
בסגנון "איזה משוגעת". ואולי אני כן, אולי אני באמת משוגעת, כי
מה עוד היה יכול להניע אותי לכתוב למישהו שאני שונאת אותו? לכל
אחד. ובעיקר לבנאדם שנחמד אליי. ידיד שלי.

מישהו יכול בבקשה להסביר לי מה לעזאזל חשבתי שאני עושה? אפילו
שהייתי מדוכאת, מיואשת, שבורה. אפילו שהיו לי פלאשבקים של
דברים איומים שעשיתי או שעשו לי.
זה לא תירוץ. זה לא מצדיק כלום.

פסיכולוג בטח היה אומר לי שזה סוג של מזוכיזם. יכול להיות שזה
מה שזה- אני מחבלת במכוון בכל סיכוי שלי להתיידד עם אנשים. או
שלא.
אפשרות אחרת היא שאני פשוט השתגעתי. אולי, כמו שמישהו ניסח
בצורה כל כך עדינה, אני one beer short of a six-pack.

אז אין לי הסבר. אני רק יודעת שזה היה ממש לא בסדר מצידי. שאני
לא שונאת אף אחד (לפחות נכון לעכשיו). שאם הייתי יכולה למחוק
את המעשה המסוים הזה, לא הייתי מהססת בכלל. אבל כולנו יודעים
שזה בלתי אפשרי, אז אני אעשה את הדבר הכי קרוב שיש - התנצלות.
כנה, מכל הלב. כי באמת באמת שלא התכוונתי, אני לא יודעת למה
עשיתי את זה, למה לחצתי על מקש ה-send, ולמה הפלאפון שלי לא
יכל להיכבות בדיוק לפני ששלחתי את ההודעה ולא בדיוק אחרי.
(כן, כן. חרא פלאפון).

אני גם יודעת שהגזמתי, אבל ככה אני. זה מה יש.
Take it or leave it.