|
במבט מצועף אני נוצרת
את הרגע, מהסה תקתוק
שעון ומזדככת ברכות.
מקרבת שתי ידיים אל
כיוון בית החזה ופולטת
אנחת אין-צליל שלווה,
בעיניים עצומות ובחיק
זרועות שלובות אני מערסלת
את הרגע, וכאם המנחמת,
מזמרת שיר שינה.
ודמי צבוע סומק מתלקח
כמו אש, והזמן חבוק היטב
בשתיקתי. ובטרם עוד
פקחתי את עיניי להסתכל
חמק הרגע ונפלט
אל זיכרוני.
פעימת שעון צרודה
מהדהדת, מבשרת על
המשך הזמן,
הווה הופך עבר |
|
|
צבוטאותי
ומוטאוטי ירדו
לסיניי,
פגשו שם את
אחמדתי ואת
קוסיתית
השרמוטה
צבוטאותי היה
ממורמר, כי מאז
שקוטאותי טבע,
הוא נאלץ לסתובב
במקומות מסריחים
ולא פחות זה
האנשים החארות,
איפה היה
המציל?!
איפה!!!
בן אדם נכנס
למים וזהו,
כלום,
ומי נשאר לספוג
את המציאות
מי?
ד"ר מישה רוזנר,
מחבר
האוטוביוגרפיה
הרשמית של
צבוטאותי שטרן -
אין לי
חברים!!!
עכשיו בשבוע
הספר. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.