המוות הוא אורח קבוע בביתנו
לא אורח של כבוד, אבל אורח.
מסב עמנו לשולחן ומעל למשקפיו
מתבונן בהורינו.
המוות אינו אורח רצוי בביתנו.
הוא מאלה שמארחים מתוך מתוך נימוס-אין-ברירה,
מגניבים כל הזמן מבטים בשעון,
בתקווה שיקדים וילך.
גם למוות שעון. שני שעונים.
שעוני חול.
אין אנו רואים אותם.
בחוכמתו הוא מסתירם מאיתנו.
אבל בהפוגה שבין מילים,
בין נשימות,
בין נגיסה ללעיסה,
שומעים אנו את אוושת החול האוזל
ומנסים לנחש זמנו של מי מאיתנו קרב.

9/12/2007
ירושלים