[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הנושא שבו אנסה לטפל מתמקד בדמותו הייחודית של א.ד. גורדון
כמחנך, מורה דגול, פילוסוף המצליח לממש את דרכו גם בתחום
היצירה. שהרי גורדון היה אמן-חיים דגול, ונתן דוגמה מחנכת
למופת. אני תומך כאן בתיזה של גורדון האומר שהחיים הם יצירה
והיצירה היא החיים. ומכאן לא ארחיק לכת אם אומר כי התיאטרון
הוא החיים והחיים הם תיאטרון, ובדברי אלה אני מסתמך על האילן
הגבוה ביותר - שיקספיר.
בקיבוצים ולא במחזאותיהם או אלה שנכתבו על חייהם, מתאחדות
התקופות והמגמות השונות, הודות לראקציה כנגד הדת המסורתית.
ובכל זאת, מאז ראשית שנות ה-60 , עם קבוצת יישדמותיי ומגמות
לימוד היהדות בתנועה הקיבוצית, בסמינר ייאורניםיי
וביירמת-אפעל", קמה מעין תנועה קטנה של אנשים, המנסים לחדש
עצמם באמצעות מקורות היהדות. קבוצה הנאבקת על אבדן הערכים, מזה
35 שנה, ובראשה מצאנו את מוקי צור (1) ויריב בן-אהרון (שניהם
חברי קיבוץ) בשנות ה- 70 ואחרים. זוהי ראקציה  שקטה, אולי
שתקנית מדי, הנעשית מתוך בחירה בדרך חיים לא ראוותנית. מטרתה
לחדש שורשים ולחזק את דמות החלוץ שנשכח (כולל א.ד .גורדון). לא
פעם עולה אצלם השאלה האם הקיבוץ יצר תורת-חיים חדשה, עשירה,
מעמיקה, בעלת עוצמה, המסוגלת למלא בתוכן ומשמעות את חיי
התרבות, חגיו ותיאטרונו. במחקרנו על הקיבוץ הגענו למסקנה כי
היצירה החשובה ביותר והאמנותית ביותר היא הקיבוץ עצמו ( 2 ).
כל הפעולות המודעות והבלתי-מודעות בו קיבלו משמעות זו כדבר
מובן מאליו. יצירתיות זו באה לידי ביטוי אמנותי בטקסים
ובריטואלים לא דתיים, כאילו היו הסיכום וההשתקפות החיה
והאמיתית ביותר למאמץ הקולקסיבי. כך הגענו למסקנה שכל תנועה
גופנית, חשיבתית, רגשית ונפשית חייבת למצוא ביטוי בתחום
האירגוני. האמת היא שקיימת תנועה הפוכה וגם היא אמיתית, כי החג
כמו כל מאורע תרבותי יש בו פוטנציאל להשפיע באופן ישיר או עקיף
על העבודה, על חיי החברה ועל תרבות יחסי האנוש. החג מסוגל
לפתור קונפליקטים בדרך הפשטות ויכול למנוע התערבות ממסדית
בתחומים אינטימים רבים.
מערכת קיבוצית זו היתה והיא עדיין מקור לחידושים, לשינויים
ולהתקדמות בתחום החג. היא משפיעה על התפתחות הסביבה ואיננה
חוששת להיות מושפעת. בראשה לא עמד מעולם רב גדול או מורה-דרך
חוץ מאשר בקיבוץ הדתי, בו מכהן רב בעל השפעה רוחנית מוגבלת.
לעומת זאת נטען שאין קיבוץ אחד, שלא הושפע בדרך זו או אחרת מן
המורה הדגול, אהרון דוד גורדון (1854-1922) כולל הקיבוץ הדתי
(3). אצל גורדון מוצאים סימפאטיה ומשיכה אל החסידות, אך בניגוד
לחסידות ולתנועות החזרה בתשובה, הוא התרחק אט-אט מן המצוות
החיצוניות מבלי לאבד אמונתו הפנימית. תהליך הדרגתי זה קרב אותו
אל החלוצים שהמשיכו לכנותו יי צדיק הדוריי, כמו יוסף אהרונוביץ
ומאיר יערי (טרם הפך יערי למרכסיסט). גורדון היה דוגמה בחייו
האישיים, מקור להערכה, סמל חי לתקופתנו ובכך, מנקודת מבטנו
ובמהותו זו, קרוב באישיותו ובפעילותו למושג במאי מודרני, על-פי
הגדרת האנציקלופדיה: ייהבמאי האידיאלי חייב להיות שחקן, אמן,
ארכיטקט, חשמלאי, מומחה בגיאוגרפיה ובהיסטוריה, בקי בתלבושות,
באביזרים ובתפאורה ובעל ידע והבנה עמוקה של הטבע האנושי, תכונה
אחרונה זו היא החשובה מכל האחרותיי (4 ). א.ד . גורדון היה
יימנחה חברתייי, יימרקידיי, יירקדן" (5 ) וללא ספק גם שחקן,
אמן, מומחה בגיאוגרפיה ובהיססוריה, בעל ידע והבנה עמוקה של
הטבע האנושי. הגדרה זו איננה כה רחוקה מזו הניתנת למורה רוחני
או לכוהן רשמי. אך גורדון לא היה מורה רוחני (מבחינתו) ולא
כוהן רשמי, לא במאי תיאטרון ואפילו לא צדיק במובן הדתי של
המלה. הוא היה דוגמה לחיים נכונים, אמן של אמנות החיים. אמת,
גורדון אכן הושפע מחברי קיבוץ דגניה, לפחות באותה מידה שהשפיע
עליהם. לא ניתן לבחון שאלה זו באופן מדויק וסופי. כפי שלא ניתן
לבדוק באיזו מידה משנים חיי היום-יום את הקיבוץ, או באיזה אופן
השפיעה התנועה הקיבוצית על צורתו של תיאטרון החגים בקיבוצים
השונים ! התיאטרון הוא חלק בלתי-נפרד מן החיים, השפעתו מכרעת
בכל רגע והצורך בו הוא קיומי.
במקרה של גורדון בדמותו של במאי (לכאורה) תיאטרון החיים בקיבוץ
דגניה, כאמור זהו תפקיד הדומה במובן מסוים, לזה של הרב הראשי
או לזה של הרב בקיבוץ הדתי. על עבודת גורדון במעדר המציאו
החלוצים את המונח הידוע לתהילה "לנגן במעדריי. אין זאת כי גם
הכלי המוקדש כולו רק לעבודה, בידי גורדון היה כלי לנגינה. הכל
אצלו אמנות ויצירה, הוא היה המבדר בין חברי דגניה, המנחה,
הנותן דוגמה למופת לכל הקיבוצים בארץ ובכל תחומי החיים, ובעיקר
חשוב להדגיש כי הוא ידע לעודד ולנחם. הוא-הוא זה שתירגם את
יימהי האמנות!" מאת טולסטוי, לשפת העבודה של חיי היום-יום.
גורדון בחייו ובמופתיו היה לאחת הדוגמאות שאולי השפיעו על מספר
זרמים בתיאטרון המערבי. הזרם נקרא: ייתיאטרון המעבדהיי אשר החל
לפעול כ 50- שנה מאוחר יותר, זייא בתחילת שנות ה-60 וכולל
בתוכו את התיאטרון של גרוטובסקי (6 ) שפעל תחילה בפולין ואט-אט
בכל העולם המערבי. במקביל פועל עד היום התיאטרון של פיטר ברוק
(7 ) שהחל פעילותו במסגרת מעבדה-ניסיונית זו כבר בשנת 1968
בפאריז. אך במקביל לזרם המרכזי והאלטרנטיבי הנזכר, קיים זרם
נוסף הנקרא: ייהתיאטרון החייי, שהוא בתחומים רבים ניתן להגדירו
למעשה כתיאטרון של קיבוץ נודד. יש בתיאטרון החי את כל מרכיבי
הקיבוץ בתקופת החלוציות האידיאגלוגית שלו. תיאטרון זה החל את
פעילותו באמריקה לאחר מלחי העולם השנייה. בראשו עמדו גיוליאן
בק, ויהודית מאלינה, שניהם כנראה יהודים אמריקאים, במאים
מחזאים ושחקנים. שניהם הפכו להורים של שחקנים, ונדדו רבות
באירופה ובאסיה ואף לאחרונה במזרח התיכון ... (בק הלך לעולמו
ב1985-ומאז מאלינה מנהלת יחידה) צורת החיים הקולקטיבית של
התיאטרון הנודד הזה, נראית כה קרובה לחיי הקיבוץ, ורק החג
עצמו, ואולי פורים (שהוא דוגמה לתיאטרון טוטאלי במהותו
כייפורים שפיל", שזכה לתפניות שונות בקיבוץ, לעומת צורותיו
החסידיות. פורים מבטא טוטאליות ערכית, משחקית וחברתית, בחיותו
וביכולת החברים ליצוק בו תוכן רוחני שאיננו נפרד מחיי היום-יום
והאידיאולוגיה הקיבוצית.) כחג שבו המסיכה וההתחפשות היו למרכז,
יכול אולי להתקרב למורכבותו האירגונית והפסיכולוגית של
"התיאטרון החי". בתיאטרונה של מאלינה חיי היום -יום היו כולם
מוקדשים להכנות של היצירתיות התיאטרונית ואילו חיי הבמה היו
מרכז הלהקה. שם, על הבמה ליבנו את הבעיות האמיתיות, את יחסי
האנוש, את המערכת הפסיכולוגית של השחקנים. כאן התעוררה הדרמה
האמיתית של חיי הקולקסיב הנודד.

בדיקת המקרה של התיאטרון החי, (אם נתעלם לרגע מרעיון היהודי
הנודד) הרי ההשוואה עם א.ד.גורדון היא יחסית קלה, אך עם הזרם
של התיאטרון המעבדתי נוצר פער. בתיאטרון הזה המחקר האנושי צעד
אל עבר מרחבים שלא נודעו בקיבוץ ואין לנו אפשרות להשוות
ביניהם. לכן הסתמכנו על מחקרה ל ד"ר מיכל גוברין בעבודת התיזה
שלה (8) בה ערכה בעיקר מחקר השוואתי מרתק בין שלוש מסגרות
תיאטרוניות לפי הגדרתה: התיאטרון ל גרוטובסקי, של פיטר ברוק
וה"תיאטרון" החסידי של רבי נחמן מברצלב. התבוננותה של גוברין
בתופעת המעבדה בתיאטרון מובילה אותה חזרה אל שורשיה שלה, במגמה
ברורה אל חזרתה בתשובה. אותה שעה גורדון לא חדל להזכיר לנו
שהוא התרחק מן המצוות החיצוניות ומוצאן אולי בפנימיותו, כפי
שנראה זאת בפרקי ספרו העוסקים ב"האדם והטבע". בנקודה זו נזכיר
דוגמה נוספת מן העיר שבה אנו מתארחים כרגע (פאריז) הרי זו
הבמאית אריאן מנושקין, בצאתה את כותלי האוניברסיטה עם להקתה,
עבדה גם היא על פי שיטות קולקטיביות, והדוגמה המכרעת לגבי
מהותה השיתופית ו/או השיוויונית של עבודתה בראשית דרכה היתה
חלוקת שכר זהה לכולם, לבמאית כמו לשחקנים. דבר שאיננו קיים עוד
ב"תיאסרון השמש" וכידוע לנו גם כבר לא בקיבוצים.
היות ובקיבוצים חלים כיום שינויים מכריעים בתחום הקפיטליזם
הרכושני ומרכיבי הפרנסה, דבר שאנו נכנה כ"קפיסליזם רוחני",
אולי בעצם יהיה עלינו להעביר את מרכז כובד ההשוואה שלנו אל עבר
המצפים בגליל, אותם קיבוצים (ומושבים) חדשים שקמו עם או בזכות
או על רקע של אידיאולוגיה חדשה, ואולי הם-הם נושאי הדגל
האידאולוגי הגורדוני שאבד בחלקים רבים מדי של התנועה הקיבוצית
ותוך רצון להתקרב לאוכלוסיה הערבית (ראו הרדוף ויודפת).
קיימות גם כמה דוגמאות מענינות באשר לתיאסרון אקטואלי ומקורי
הנושק לעניין גורדון. למשל ההצגה : ייאחרון הפועלים", מאת
סובול ובבימויה של נולה ציילטון, שם גורדון מגלם דמות של ליצן,
ועסקתי בנושא זה של השפעת גורדון על האידיאולוגיה של המחזאות
המודרנית בישראל, במאמר אחר ( 9 ). וכן במחזה ייעלילות יחזקאל
פיירמן" מאת דני הורביץ, בבימוי יעקב רז, ב"תיאסרון החאן" ובו
מופיע גורדון ונפגש עם ברנר ( 10 ). בעימות האידיאולוגי שבין
שני עמודי הבסיס הענקים של הספרות האידיאולוגית הישראלית,
מופיע ברנר בשם:
יייחזקאל פיירמן" ואילו גורדון בשם "לפידות". במפגש שבין איש
האש לבין לפיד האש, אין להמתין שנקבל משהו אחר מאשר ברקים
וניצוצות:
ייפיירמן: אתה כועס כי אמרתי שאתה משחק באיכרות! לפידות: אני
משחק באיכרות! אני מבקש לי מעריצים!
פיירמן : השאלה היא לא אם לפידות הוא אידיאליסט. ואם הוא רוצה
בעבודה ובאיכרות בכל מאודו. אלא אם היא באמת בנשמתו.
לפידות: אני מעמיד פנים!"
אנו לומדים מפרי עטו ל דני הורביץ, ראשית, כי גורדון ממשיך
לחיות כדמות אמיתית על במות התיאטרון הישראלי, ולא רק זאת אלא
שאמנות החיים שלו היא לא שיקרית, הוא איננו משחק כאילו, הוא
משחק באמת את התיאטרון האמיתי של החיים. הוא איננו מעמיד פנים.
הוא חי מבפנים את האמת של התיאטרון היום-יומי שלו. אנו גם
למדים שגורדון איננו מחפש לעצמו תלמידים ומעריצים, אך כמובן
שהעובדה ידועה, היו לו תלמידים ומעריצים ויש לו גם עד עצם היום
הזה. אנו למדים על ביקורתו החריפה של ברנר ... אך במקום אחר,
במחזה, כאשר כבר ברור לנו שמקובל על כולם כי גורדון נתן דוגמה
אישית בעבודת האדמה, במוסר עבודתו, ובכתיבתו הנעלה שבאה על מנת
לתקן ולעודד ולא סתם כדי לבקר ולהוציא את דיבת הארץ. הרי שאז
מכיר גם ברנר המסוגף בעובדה זו, על-פי מחזהו של הורביץ,
ייפיירמן: אתה אידאל, הנה אני משתחווה לפניך (פיירמן משתחווה,
כך כתוב בטקסט הנ"ל). אני לעומתך תולעת. תולעת בלתי עובדת.
תולעת כותבת". אם כן, אנו למדים כי גם ברנר, בסופו של תהליך
קיבל את גורדון בגלל אישיותו המיוחדת ובעיקר בגלל האידיאל
המוסרי והדוגמה האישית שנתן בעבודת האדמה. כאן מתחילה ומסתכמת
כל הציונות הגורדונית. זהו המאבק העתידני כנראה, המאבק על
האדמה ועל מי שיעבדנה, כי לפי גורדון האדמה שייכת למי שיעבד
אותה. והרי כולנו יודעים מי מעבד אותה ?!
כאשר נשאלת השאלה, מי השפיע על מי, גורדון על קיבוץ דגניה
וחבריו, או שיטת החיים הקולקטיביים על חייו של גורדון ותפיסת
עולמו? דהיינו מי ידע מראש שלא היהודים יעבדו את האדמה, ולכן
היא לא תהיה שייכת להם ?
בקיבוץ נשאלת עד היום השאלה האם גורדון ובובר הם אלה שהושפעו
מן התופעה של החיים הקולקטיביים בקיבוץ. האם הם ינקו ממנה ובנו
את האידיאולוגיות למיניהן על-סמך השיטה שהתקיימה לנגד עיניהם.
גורדון מתוך חיי היום-יום ובובר בביקוריו בקיבוץ ובמחקריו.
מבלי להיכנס לבדיקה המפורטת של שאלה זו. בשנת1980 פגשנו את
המעטים שנותרו מאלה שהיו חברי דגניה וחיו בצילו של גורדון. ורק
להדגיש כי בין דברי החברות שהכירו את גורדון אז ובין המזכיר של
הקיבוץ, היום, קיים פער לא רק של גיל אלא גם של אידאולוגיה
והסקת מסקנות. כאשר הוותיקות מתיחסות ביראת כבוד, בעוד המזכיר
מנסה להוכיח לנו שבנוסף לגורדון היה שמותיהם של יוצרים אחרים
שחיו לצידו: דוד גלעד, יהודית גלעד, יוסף ברץ, מרים ברץ, חיותה
בוסל, רחל המשוררת ואחרים. דבריו של המזכיר הרי מנוגדים לכתבי
מאיר יערי (שגם הוא הלך בדרכו ל גורדון וחזר בשאלה, ואף הרחיק
לכת כידוע) ויוסף אהרונוביץ המתארים את גורדון כ"צדיק הדור"
(11) ומפליאים בתיאוריהם. גורדון אכן מופיע בכתבים כנביא,
כרקדן קולקסיבי ומזמר, כאישיות שכוח משיכתה דומה בעוצמתה לזו
של הכותל המערבי (לפי יערי). אך כעבור מספר שנים, במכתב
לחניכיו בגולה מתאר מאיר יערי אסיפה ובה דיבר גורדון על  
יירגש האושר הקוסמי בתוך העבודה, על החוויות העילאיות של
אנשים, המתפשטים מגשמיותם בעבודת האדמה". יערי בנימה מפוכחת
ובלתי-שכיחה במחנה העלייה השלישית, מתאר פועלים המרכינים ראש
במרירות ומתייסרים לשמע דברי הזקן: ייהם הזקינו מכדי שיודו,
שהעבודה אינה תוכן חייהם, כי האיחוד הקוסמי הוא להם דיבור ריק
בלבד" ( 12 ).
לכן, אין להתעלם מהערותיו של מזכיר דגניה אי בימינו, בלי
ניסיון לנתח את האינטרס שלו כחבר קיבוץ, להלל ולשבח את חברי
דגניה האחרים ולהעמידם ברמה זהה לזו של גורדון . אמנם היתה
התנגדות לגורדון, אך אל נשכח שניסיונו של גורדון שהחל משנת
1913 לחיות בקולקטיב דגניה, נתן את פירותיו, בסופו של תהליך.
אמת, גורדון
אכן הושפע מקיבוץ דגניה, לפחות באותה מידה שהוא השפיע על
הקולקטיב ועל חייו התרבותיים. אך קשה לבחון בסנטימטרים מי
השפיע על מי יותר, כפי שלא ניתן לבדוק באיזו מידה ואופן השפיע
הקיבוץ בתחום תפיסותיו החברתיות-פוליטיות על תיאטרון החיים של
היום-יום שבתוכו, על החגים והטקסים. אם כי ברור שהאנטי-דתיות
הבסיסית שעימה הגיעו החלוצים נתנה, מלכתחילה, את אותותיה
בכיוון של חידוש ושינוי כולל וטוטאלי של החג והגדרתו במסגרת
מבנה תיאטרוני עשיר ביותר.
גורדון היה מספיק פתוח כדי להיות מושפע מסביבתו, אך ללא ספק
השפיע. 1 ) אל נשכח שהיה בן 57 שנים כשהגיע לקולקטיב של דגניה,
שעה שרובם לא הגיעו לאמצע שנות העשרים לחייהם. 2 ) גם אם נקטין
את ההגדרות ל ייצדיק הדוריי, ייכותל מערבי יי בחמישים אחוז,
עדיין השפעתו מכרעת. 3 ) יחודו ל גורדון בניסיונו לשלב את
הניגודים שבין העבודה והיצירה, החיים והמוות, היחיד והקבוצה,
הקודש והחול, התענוג והעבודה, השתיקה והכתיבה, האדם והיקום,
הרצינות והצחוק ... האמנות והחיים. עליו ועל יצירתו האנושית
נאמר: ייאמן החייםיי. הגדרה הנובעת מכוח יחודיותה לאישיותו של
גורדון. הוא בעל היכולת להפוך את חיי היום-יום האפורים לחיי
יצירה ולשלב נגינה אמנותית, יצירתית ואסתטית בעבודת האדמה
הקשה, המיגעת, בשמש היוקדת ובשרב התרבותי של תקופתו. גורדון
הוא זה המניח דגש על היצירתיות בכל רגע מחיי האדם בקיבוץ,
בפיתוח האינטואיציה, בפדגוגיה בפילוסופיה, ביחסי האדם עם
חברו.
בספרו ייבאור התכלת העזהיי (13 ) מכנה עוז את מעורבותו
הספרותית של גורדון כייאמנות האידיאולוגיהיי.
ניסיונו של עוז לחבר את האידיאולוגיה הגורדונית אל האמנות
איננו בא לחינם או כדי להתיפיף, אלא במפורש כדי להדגיש את
החיבור, את אחדות הניגודים באישיותו של גורדון, המשלב אמנות
בכל צעד ושעל, בפילוסופיה כמו בעבודת האדמה, ביחסי הבריות, כמו
בחינוך וכמובן בריקודיו ושיריו. עליו נאמר ברומאן ייכאור יהל":
ייאינני הולך לשמוע תורה מפיו, אלא לראות כיצד הוא חי, כיצד
הוא נושם, כיצד הוא עובר משעה לשעה, כיצד הוא עובד, כיצד הוא
עוקר יבלית מתוך האדמה - כי יש בני-אדם שחייהם הם תורתם ... "
( 14 ). אין צורך להסביר, שהרי מדובר בעיקר העיקרים של גורדון
האדם. המשפט האחרון פשוט כולל הכול: " יש בני-אדם שחייהם הם
תורתםיי, זו התורה על רגל אחת, זו כל התורה. הדגש הוא שאין
הולכים לשמוע את האינטלקט מדבר, את הידע ההגיוני והמנתח, אלא
הולכים לראות את הקולות ולשמוע את ההתבוננות העצמית בחייו של
גורדון. כאן המופת, כאן כל התורה. הידע שאיננו נאמר.
דוגמאות:

1 ) עבודת-אדמה אמנותית:
יהודית גלעד שפגשתיה לשמחתי בדגניה, מספרת בהתרגשות ובהערצה
אולי מוגזמת מעט, על התנהגותו המופלאה של גורדון, על הדוגמה
האישית ועל העידוד שהעניק לקבוצה וליחידים (15). בעלה, המשורר
דוד גלעד כותב על גורדון ייהסמל": ייהוא אהב את העבודה, אפשר
גם מפני הסמל שבה ... ידיו נשרטו לפעמים מהקוצים עד זוב דם. אך
הידים הזקנות שטיפלו באלומות בחיבה כטפל בילדים. כי כך היה
מנהגו בכול. כך חילק את האוכל לפרידות, ובחיבה כזו ליטף את
הסיחה ... מתחת ידיו יצאו הערימות בתכלית היופי והדיקנות ...
אנחנו הצטחקנו: ימה הוא מדבר, הזקן!' והצדק היה אולי איתנו.
לצידנו היתה האמת של יום-יום ולצידו - האמת הניצחית. לעיתים
קרובות התהלך בינינו מבלי שנרגיש בו שזהו גורדון. התווכחנו
איתו, חלקנו על רעיונותיו, גם התנשאנו עליו לפרקים, על תמימותו
אשר יאיננה מהעולם הזהי. והוא קיבל כל זה באהבה ובפשטות. יש
שלא הרגשנו בו כלל, ובכל זאת לא פעם אמרנו: כמה זה מוזר שאנו
מתנהגים עימו כעם אחד מאיתנו ! הלא בעוד שנים, כשלא יהיה כבר
בתוכנו, יהפך סמל ודמות ... ואנו נחפש את פשר חיינו בעיניו
הטובותיי ( 16 ). גדולתו של גורדון בעבודתו האמנותית. היצירה
האמנותית היא מרכז חייו. לכן, יקשה עלי להטיל ספק בעובדה שחברי
דגניה העריצו אותו מצד אחד, ומן הצד השני ניסו להתגונן אל מול
עוצמתו השופעת יצירתיות, ניסו למצוא את עצמם, את אישיותם בתוך
ההילה הייחודית שיצר גורדון סביבו. יתכן שמחקר אחר יתמקד דווקא
בהשפעתם של חברי קיבוץ דגניה שחיו בצילו ל גורדון עליו ובאיזו
מידה באמת הצליחו להעביר לנכדיהם את תורתו !האם תורתו היא רק
סמל טפל, מעין דת-עבודה נשכחת, מפלגה שהמלה עבודה נשמעת מפי
חבריה כפאראפראזה שחוקה ! או אולי בכל-זאת יש משהו בדברי
נבואתו של עמוס עוז על עתידו של גורדון כמורה דגול בחינוך
האמנותי, הייחודי והעתידני של ילדינו?

2 ) החיים הזורמים בכתיבתו המרווה:
יי יש לפעמים כשאתה מתהלך בין שיטות פילוסופיות ימעוגלותי,
מיבנים אידיאולוגיים מקיפים, מירשמים חדישים לשכלול החברה
והמדינה, אתה נמשך לשלוף מן האצטבה כרך של גורדון והנה הוא,
לעיתים, מרווה יותר מאשר אחרים, גם מאלה הימעודכניםי
והימתוחכמיםי ביותר. שאלה טובה היא, מדוע אנשים צעירים עכשיו
בזמן הזה אינם מוצאים בו עניין• האמנם רק סגנונו הוא
בעוכריו. או אולי יש בניחושי הלב שלי, האומר לי כי בעוד איזה
שנים, על-פי דרך-הרוח וריתמוס-האופנה-החוזרת, יהפוך אהרן דוד
גורדון להיות מה שלא שיער הוא ולא שיערו אבותיו: מעין
ימורה-דרךי אופנתי לדור אחר של צעירים מחפשי-דרך ... " דברי ע.
עוז 17) ). שוב חייב אני להדגיש כי גם מדברי עוז יוצא שהעיקר
אצל גורדון אלה הם החיים שזרמו מכתיבתו ולא הידע האינטלקטואלי.
זה אולי הדבר שיחדש את הקשר בינו ובין אותם צעירים, מחפשי
אופנות חדשות.

3 ) גורדון מפקפק בכוח הכלים החיצוניים לשפר את האדם:
האמנם מצאנו סתירה אצל עמוס עוז מן הנבואה הזו שגורדון יהיה
יימורה-דרך אפנתי יי, לבין האמירה שטוב הדבר שלקיבוץ לא היה
מורה-דרך אחד ? אינני בטוח. בעבר, לפי עוז, כל סכימה ושולחן
ערוך לא יכלו להחזיק מעמד במסורת הקיבוצית התוססת, ואילו כעת
עוז נשמע באוזנינו כמי שמתענג על נבואת ליבו, כי מעתה והלאה
לפי האופנה, טוב יהיה שהצעירים בנפשם שאינם מוצאים עצמם בדרכיה
העקלקלות של החזרה בתשובה ומחפשים בכנות דרך אמיתית, ימצאו
דווקא בגורדון את משענתם !!! ויפה שעה אחת קודם. אם זו המגמה,
מדוע זה לא קורה כעת?
יימהסתייגויותיו אלה (ואחרות) משתמע פיקפוק עמוק בכוחם של כלים
לתקן את העולם; וכלים הם בעיניו כל אירגון, מפלגה, מדינה. הוא
גרס תיקון הלבבות על-ידי זיכוך. והזיכוך הזה צריך לבוא מבפנים,
ובצוותא, ותוך כדי התקשרות חדשה עם האלמנטים הנושנים: אדמה,
חילופי-עונות, עבודת-אדמה, חיק-הטבע. מנוחת-הנפש. בדברים האלה
עוסקים עיקר כתביויי ( 18 ). בדברי היום, אני מעמיד בסימן שאלה
את המשפט האחרון של עמוס עוז. הרי הדבר העיקרי בכתביו של
גורדון הוא היצירה, יצירתיות החיים, אמנות החיים

4 ) מהי האמנות של גורדון ?
האם עמוס עוז מתעלם מן המרכיב האמנותי בכתיבת גורדון ? הרי
בעצמו אמר ייאמנות האידיאולוגיהיי !
אך לא הגיע להבנה של יהודה יערי המדבר על גורדון שחייו
האמנותיים הם-הם תורתו .תורתו זו היא התורה שבעל-פה שלא ניתנת
לכתיבה, והיא העיקר שמעבר לנושאי כתיבתו. ובנוסף לכך, האם
ייהאדם והטבעיי איננה יצירת-מופת ספרותית ופילוסופית? עוז נמנע
מלגעת בדברים שכותב במקום אחר יגאל עילם: ייגורדון, הוגה דעות,
מורם ורבם של פועלי העליה השניה ... קיבל חינוך מסורתי ורכש
השכלה כללית בכוחות עצמו... " ... ייעד שנעשה מעין דמות-אב
רוחנית לכל הדור. ביסודה היתה תורתו קרובה לתורת טולסטוי ... "
( 19 ). זוהי ההפתעה לרבים, אולי מפני החשש שמא יאשימוהו
בעבודה זרה חס וחלילה ! ... הנה, המורה-דרך שלנו הושפע מהרוסי
הזה, שלא נדע מצרות ... מי שחושש מן ההשפעות הזרות, סימן
שהזרות שבתוכו מפריעה לו, כך התיחס גורדון לעניין הגלות, הגלות
שבתוכנו. ואם אכן ביסודה תורתו קרובה לתורת טולסטוי, במה אם לא
בנושא עצמו של יימהי האמנות!" שתרגם גורדון מטולסטוי !!!

5) המקורות החיים של יצירתו:
גורדון רכש השכלתו בכוחות עצמו, כדברי עילם. הוא היה
אוטודידקט. וכך גם ידע ככל הנראה להשתלט על השפעותיו של
טולסטוי ולהפוך אותן לשלו. כך גם באשר לניטשה, לבודהה, גורדון
העבירם בפריזמה האישית שלו, לעס את החומרים והוציאם תחת ידיו
כחומר ביד היוצר, המקורי, שבתוכו !תמיד חדש ומתחדש ! תמיד שלו
! זהו הצד האוניברסלי באישיותו, המאפשר לחומרים הזרים לחדור אך
לא להרוס, אלא לעבד אנתם כפי שעיבד את אדמת דגניה, ולהצמיח בה
תבואה עשירה ונדיבה למען כל ידידיו.
על מקורות כתיבתו של גורדון כותב מוקי צור, אחד החוקרים
החשובים בתחומו: ייגורדון איננו מזכיר את מקורותיו, ובני דורו
מעידים שגם לא נזקק להם בשעת כתיבתו ... הוא נתן לניסיון חייו
לנפות, לארגן ולהעלות את אותם היסודות שדיברו אל ליבו. הוא
האמין שהוא חייב לדלות ממעמקי נפשו את תורת חייו - אינו יכול
ואיננו צריך להצביע על מקורותיויי ( 20 ). כאן שוב העיקר הוא
יי נתן לניסיון חייו לנפות יי, בדיוק כמו בעבודת השדה, ניפוי
של קליפות שאינן מיועדות לאכילה. שהרי ניסיון חייו הוא תורתו,
ולכן יש מקום לכל השפעה זרה, בתנאי שתעבור דרך הפריזמה של
אישיותו. רק הדברים שדיברו אל ליבו בהתאמה לעולם דימוייו
האישי, בהתאמה למעמקי נפשו, שם היו טמונים אוצרותיו.

6 ) יימהי האמנותיי לפי טולסטוי:
החידוש המרעיש ביותר הוא בעובדה שגורדון הספיק לתרגם 13 פרקים
מתוך הספר: יימהי האמנות !" מאת טולסטוי. הוא כתב את תרגומו
בעיפרון על 261  עמודים קטנים. ואכן כתב-היד של גורדון עדיין
שמור בבית-גורדון אשר בדגניה אי ורובו ממתין לישועתו. ממנו
פורסם רק פרק הי הכולל 14 עמודים בלבד (כרגע נודע לי שבקרוב
ייצא כתב-עת על גורדון באוניברסיטת בן-גוריון). שם כותב גורדון
על הסיבות לתרגם את טולסטוי: ייניגשתי לא רק לשם התרגום, לשם
הכנסת אחת מיצירות טולסטוי לספרותנו, כי אם גם למטרה מיוחדת.
השאלה: מהי האמנות ? העסיקה ומעסיקה את מחשבותי הרבה מאוד,
והשקפתו של טולסטוי על שאלה זו יש לה בעיני חשיבות מיוחדתיי
(21 ). כאמור, שימוש לגיטימי בטולסטוי לשם העשרת ספרותנו מצד
אחד, ומצד שני עניין אישי עמנק בנושא !
במה עוסק טולסטוי באותם עמודים ? באותה אמנות שחדרה לדמו
ולנפשו של גורדון ואחר-כך מימש אותה בעצמו, בעבודת האדמה כמו
ביחסי ייאני-אתהיי המיוחדים שיצר עם סביבתו. כותב טולסטוי:
ייאנחנו רגילים לחשוב לאמנות רק מה שאנחנו קוראים, שומעים
ורואים בתיאטרונים, קונצרטים ותערוכות; בניינים ואנדרטות;
פואימות ורומנים ... אבל כל זה הוא רק חלק קטן מאותה האמנות,
שאנחנו מתאחדים על ידה בחיים, כל חיי אדם מלאים מעשה אמנות מכל
המינים: משיר ערש, לידה, חיקוי העווית, קישוטי בגדים, כלי בית
ועד תערוכות חגיגיות ועבודת בית-התפילה. כל אלה הם מעשי אמנות.
אולם אנחנו קוראים אמנות במובנה המוגבל, לא לכל פעולת בני
האדם, הבאה למסור רגשות, כי אם רק לפעולה כזו, אשר אנחנו מאיזה
טעם, מבדילים מתוך כלל הפעולה הזאת ונותנים לה חשיבות מיוחדתיי
... ייחשיבות מיוחדת נתנו תמיד בני-אדם לאותו חלק של הפעולה
הזאת, של מסר רגשות, שנבעו מתוך ההכרה הדתית של בני האדם,
ולחלק הקטן הזה של כל האמנות קראו יהאמנותי במלוא מובן המלה
... " ייכך הביטו על האמנות: סוקרטס, אפלטון, אריסטו, נביאי
ישראל והנוצרים הקדמונים, בני האיסלם וגם דתיים בזמננויי, דברי
טולסטוי ( 22 ).
שאלת האמנות העסיקה את גורדון יום וליל והוא הלך בעקבותיה וגם
מימש את דברי טולסטוי. אך מותר להניח שלא החלה עם טולסטוי ולא
נגמרת דווקא בו, כפי שהעיר מוקי צור, גורדון האמין שאת תורתו,
את דרך חייו, את האמנות היום-יומית שלו, עליו לדלות ממעמקי
נפשו, מעולמו הפנימי. ואנשי התיאטרון ההולכים בדרכו, עוברים
דרך המסלול שהיתווה, דרך הכרת נפשו, לימוד עולמו הפנימי, עולמו
המסתורי והפלאי. כך על פי דרך-הרוח וריתמוס האופנה החוזרת, על
פי עוז, על-פי גלעד, על-פי בובר, ברגמן, א. שביד, צור,
בן-אהרון ורבים אחרים, בעוד איזה שנים יהפוך גורדון, (אולי שלב
נוסף לייאחרון הפועליםיי מאת סובול) מעין איש רוח שהוא ליצן,
מעין במאי תיאטרון שהוא גם איש רוח, לפיד של אש לפי הורביץ,
אב-רב לדור של צעירים מחפשי תשובות ודוגמה למופת. מעין יוצר של
תיאטרון מסוג מיוחד, תיאטרון שהאמנות לא תהיה רק מה שאנחנו
קוראים, שומעים ורואים בתיאטרונים, האמנות שלו תהיה, היכלות
להתאחד על ידה בחיים (על-פי טלוסטוי). זו תורתו של גורדון ואלה
הם חייו. הוא ביצע את דברי עברהינוף שהרחיקו לכת משקספיר. ספק
אם הכיר את ניקלואס עברהינוף, רוסי אחר, מבית-מדרשו של טלוסטוי
שכתב את תורת התיאטרון ופרסם ספרו בפאריז, 8 שנים לאחר מותו של
גורדון: ייהתיאטרון הוא החייםיי דהיינו, התיאטרון הוא לחק
בלתי-נפרד מהחיים, השפעתו מכרעת בכל רגע מחיי היום-יום והצרוך
בו הוא קיומי( 23 ).

7 ) במאי סוביקטיבי מעורר חיי-רגש פנימיים:
סבו של גורדון אהרוך דויד בן-יחיאל מיכל גארדאן מווילנה, פרסם
בשנת 1839 , מחזה בספר בן 126 עמודים. זהו מחזה אלגורי הנקרא:
'ייאפיק נחלים, הלא המה נהר שלום ומי מריבה, ולץ היין
ביניהםיי. מכאן ניתך להבין שלא הרחקנו לכת כאשר חיברנו את
גורדון אל תחום התיאטרון, וכשאר הוגדר במאמר אחר כייבמאי של
תיאטרון קולקסיבי וקדושיי (במובן של קדושת החילוניות). תהליך
הטראנספורמאציה מחיי-הרוח לחיי-המעשה תוארו בתקופתו במונחים
המושאלים מתחום הקדושה. החול והיום-יומי האפור הפכו לקודש:
יימתוך דבקות חסידית העלינו את החליבה לדרגת סמל חינוכי,
הפלגנו בהערצת המעשה הבונהיי ( 24 ). הקדושה שהיא אולי כאן
בקשר המהותי בין תפקיד הבמאי ואחריותו של גורדון לסביבתו
כמורה, פדגוג ומחנך כמי שפיו וליבו שווים, הדורש מאחרים לצבע
רק דבר שהוא בעצמו ביצע. מורה שמעולם לא לימד בבית-ספר כלשהו,
אלא רק בבית-הספר של חיי היום-יום.
להוכיח שגורדון הקים תיאטרון בדגניה, תהיה זו פגיעה באמת. מצד
שני לתאר את גורדון ואת הנושאים העיקריים בכתיבתו מבלי להתיחס
אליו כאל אמן החיים התיאטרוניים, הרי גם זו פגיעה באמת. רבים
מן הכותבים עליו חטאו לו בצורה זו, מתוך התעלמות מן המרכיב
העיקרי של נושא יידת העבודהיי (למשל). גורדון בעצמו כתב ואמר:
ייהתקווה היא להתפתחות רוח האדם, שיהא בכוחו לתפוס את החיים
וההווייה מצידם הפנימי הסוביקטיבי - לא תפסית הכרה, כי אם
תפיסת חייםיי ( 25 ). כדי לממש את תפיסותיו, עדיף לקרוא את
כתביו היצירתיים, כמו למשל יצירתו המופלאה: ייהאדם והטבעיי (26
), שם באה לייד ביטוי התפיסה התמונתית של היצירתיות בעבודה. שם
האדם הוא המשך של זרימת החיים בטבע, הוא איננו מחוץ לתחום
היצירה של הטבע, אלא להיפך הוא מהווה בתוכו דרגה עליונה.

8) שיטת המשחק הנובעת מתורתו זו:
גם ברגעיו האחרונים יודע גורדון לערוך חזרה אחרונה למחזה של
חייו. ברגעיו האחרונים הוא יודע להפתיע את בתו, הוא יודע לעורר
בה תקווה. בעיקר אם ברור לנו שבתו איננה דתית כלל וכלל, הרי
משחקו התיאטרלאי של גורדון משאיר בה חותם של תקווה. יש שיאמרו
סינוור את עיניה. ואולי באמת היה גורדון שחקן כה מעולה שחברי
דגניה תיארו אותו כיישופע אור פנימי וכל הווייתו נשמה חיים
עליונים ואור עליוןיי זהו השיא של החילוניים שמשתמשים במונחים
דתיים. וזאת נאמר על אדם שעזב את הדת. האין זו דרגת משחק כה
משכנעת שאפילו אפיקורס נעשה מאמין בהתבוננותו בו?
גורדוך מסביר את שיטת ייהמשחקיי הזו, במקום אחר, כאשר כתב לרחל
המשוררת, כשהיא נמצאת בתקופת ההשתלמות שלה בניצה שבצרפת (אגב,
רחל מקדישה לגורדוך את אחד משיריה הראשונים): ייעתה במקום
מכתבים ליחידם אני כותב לרבים, לדפוס. ולא תחשבי כי שכחתי את
הנפש היחידה, בשביל הנפש הקיבוצית. לא ולא ! - בדברי לרבים אני
מדבר באמת לנפש היחידה, שהרי הרבים הם סוף-סוף סכום של יחידים,
אלא ששם אין הרבים רואים אותי ואין אני רואה אותם. שם באמת רק
נפש מדברת ונפש שומעת. שם יש פרספקטיבהיי ( 27 ).

9) היצירתיות של גורדון:
גורדוך התעמק בכל נימי נשמתו וללא הרף בשאלת היצירה, ושאלה זו
היתה קשורה אצלו לצד העשיה. היצירה היא ההבעה העצמית בכל
ספירות הפעילות של האדם, שם חי האדם באמת. ביצירה האדם מרחיב
את עצמו. הוא דולה מתוך האוצרות הלא-נודעים שבאישיותו וממציא
משהו חדש, שהוא מניה וביה עצם חייו. היצירה היא זרימת החיים
הפנימיים. בה האדם הווה. ואולם ביצירה מביע האדם את עצמו
לזלותו, שעל-כן בה במידה שהיא מהווה את היחיד היא מכוונת אל
הזולת כמתן של אהבה. ואהבה איננה ויתור שאדם מוותר על עצמו, כי
אם הרחבת-חייו הפנימיים לקראת הזולת ( 28 ).

10) מחנך ליופי ולטקסיות בחג העתיק:
יעל בתו, מספרת עליו, אמנם לא תמיד באוביקטיביות מוחלטת, אלא
מן הצד הפנימי של חייה, כפי שחינך אותה אביה. היא מתארת את
ההשפעה החינוכית שנבעה מן החגיגיות הנעלה ומן היופי והחיוניות
שבטקסים ובחגים כפי שחגג אותם גורדון. הוא נהג להכניס תוכן
וערכים חינכויים בכל החגים והשבתות. ערך הקראות מתאימות
ומשחקים משותפים שרשמיהם לא נמחו מליבה לעולם. את ההגדה של פסח
לא קראו יחד כפי שנהוג, אלא גורדון קרא בקולו הלבבי, הנעים,
וכולם היו מקשיבים, ורק בזמירות משתתפים. פיסקאות אחדות היה
גורדון נוהג להסביר בהרחבה והיה עומד בעיקר על הרעיונות הנעלים
הצפונים בהגדה של פסח. כך היתה מתפתחת שיחה נאה וערה בין כל
המסובים. קריאת ההגדה התארכה אצלם בבית בוילנה, כך שהאחרים כבר
הספיקו לסיים את הסעודה ורבים מן הנוער היו באים אליהם אחרי
סיום הסדר בבתי-הוריהם.

11 ) לסיכום, יצירתיות של חיים בעבודה:
גורדון הפדגוג והמחנך, המורה והמלמד חיים, הגיע להבחנה בסיסית
בין שתי מגמות של חיים: ייחיים של צמצום" ו"חיים של התפשטות".
האנוכיות היא בגדר ייחיים של צמצום". האישיות משתעבדת לערך
חיצוני ומקטינה בכך את זרם החיים שלה. לעומת זאת האהבה
היצירתית היא בגדר ייחיים של התפשטות". כאן האישיות מבטאת את
ערכיה הפנימיים וזרימת חייה מתרחבת אל הזולת, אל החברה, אל
היקום ואל הבורא. יש לחזור ולהדגיש עד כמה היתה חשובה אצל
גורדון משמעות היצירתיות על כל צדדיה. גורדון הרחיב את מושג
היצירה והיצירתיות לכל כיוון אפשרי. הוא כותב כי בזמן העבודה
הפיזית יש לבצע עבודה רוחנית: ייוהיה בעמדך רגע לישר את קומתך
ולשאוף רוח, ושאפת לא רק אוויר לנשימה, והרגשת כי שואף אתה אל
קרבך עוד דבר-מה כמוס, אשר לא תדע מה הוא, אבל אשר יפרה את
הרגשתך ואת מחשבתך, אשר יוסיף חיים ואור לרוחך. ויהיו לך
רגעים, אשר כמו תתמוגג כולך בתוך האין-סוף. אז תאלם דומיה. לא
רק הדיבור, כי גם השירה תהיה בעיניך כחלול הקודש, ואף גם
המחשבה. והשגת את סוד השתיקה וקדושתה. והרגשת דבר, אשר אין
לבטאו רק בעבודה. ועבדת בכוח, בעוז, בשמחה" ( 29 ). הדברים
הנאמרים ביצירתו ייהאדם והסבע" הם יותר מסתם יצירת-מופת
ספרותית או תיאטרונית, לפי עניות דעתי יש בהם חינוך• ועל
כל סעיף הרחיב גורדון, אך קצרה היריעה. גורדון הרחיק לכת
ובמידה מסויימת נשמעת משנתו בנקודותיה הפילוסופיות כמעט כהטפת
מוסר דתית כמעט. אך כידוע לנו, גורדון כדמות נערצת בעיני
העלייה השנייה והשלישית עזב את הדת, והתיחס לא אחת במאמריו
לסופרים ולספרות בתרבות המתחדשת ( 30 ). הוא הדגיש שהסופר אינו
יכול ליצור יצירה משמעותית בשעה שהוא מנותק מן ההוויה המתחדשת
בארץ, ואינו מקיים בגופו ממש את המהפכה בחיי העם היהודי. את
הוויכוח בשאלה האם החיים המתהווים יכולים, בהתהוותם, לשמש חומר
ליצירה אפית, דחה גורדון כשאלה לא רלבנטית בינתיים. לשיטתו, לא
החיים המתהווים הם החוליה הראשונה, אלא האדם כיחיד הגואל את
עצמו ועד שלא יטיל היחיד את עצמו, כל כולו לתוך היצירה המתחדשת
של החיים, אי-אפשר יהיה לו לתת ביטוי לייחדש" הבלתי-ידוע
עדיין. רק אחרי שהיחידים יגאלו עצמם ויהיו שלמים, ממילא תהיה
יצירתם יצירה חיה. את הסופרים שלא השתתפו באופן מעשי בתהליך
ההגשמה, האשים בגישה ייאסתיטית" ועקרה, ותבע מהם להשקיע עצמם
קודם לכול ביצירת החיים עצמם, אפילו ביאליק זוכה להערה
ביקורתית: "לו היה ביאליק פה, עובד וחי איתנו, חיי עבודה וטבע
ורואה חיים רק בחיי עבודה וטבע (שהרי באופן אחר לא ישיג מה שיש
פה להשיג) ושר לנו שירת העבודה וחיי העבודה, כי עתה הייתי נותן
בעד זה את כל שיריו ... " ( 31 ).
בדרישה לתת לגיטימציה מחודשת למעמד הסופר בקיבוץ, השתתפה (בשנת
1943 ) גם שולמית בת-דורי ( 32 ), מייסדת תיאטרון הקיבוצים.
במאבק הניטש עד היום על מקומו של היוצר בקיבוץ, השתתפו רבים
וניסו מדי פעם בפעם לקשור את שמו של גורדון למאבקם. ביקשו לקחת
(בשנת 1957 ) את מאמרו ייהסופרים והעובדים" (משנת 1921 ) ייכנר
לרגליהם, כאילו אתמול נכתבו הדברים ולמען הפגישה הזאת ... " (
33 ).
ניסיון למיין את הפרסומים משנות ה  20- ועד ה40-  (במאה ה-20 )
מגלה שנושא הטבע, רשימות-הנוף הארץ-ישראלי, מופיע בתדירות
גבוהה יותר בהשוואה לנושאים אחרים ( 34 ). הכותבים פרסמו בתחום
הבדיקה האידיאולוגית של הניסיון החברתי החדש, בתחום הביטוי
האינטימי ורשימות התרשמות סוביקטיביות. וכן רשימות
אופוזיציוניות, אנונימיות שהעמידו את הפרט במאבק עם הכלל.
עימות זה היה בבסיס המאפשר פוליפוניה קולקטיבית, מעין יימקהלה"
של קולות, המבטאים את ה"נפש הקולקטיבית".
גורדון שהיה חלק מן הפוליפוניה הקולקטיבית, הרחיב מאוד את מושג
היצירה. כוונתו לא היתה רק לתחום העליון של הביטוי הרוחני -
בהגות הפילוסופית, במדעים ובאומנויות השונות - אלא גם לכל
תחומי החיים. כל מערכת חייו של האדם עם סביבתו תהיה יצירה,
והיא אמנם מהווה את הגרעין הראשוני של היצירה הרוחנית העליונה.
יחסי האהבה בין גבר ואשה הם יצירה, יחסי אהבה בין הורים
לילדיהם - יצירה, והדבר הנוצר הוא ביסודו חייהם המתרחבים
ומתעשרים ברגש, בהבנה ובהתקרבות. אך ביסודו של דבר קיימת
העבודה. העבודה היא יצירה של ערכים המקיימים ומרחיבים את חיי
הבריות. היא מעשה האהבה היצירתי והאמנותי מכול.
גורדון היה בין מחוללי המהפך בסולם הערכים. הדגש הונח על
האתיקה במקום האסתיטיקה.
לדעתם, ביצירה האתית קיימת האסתיטית ויופיה בעצם מהות החיים
הקולקטיביים, היוצרים פוליפוניה של קולות. רוב הטקסטים
שבתקופתו שיחזרו מציאות ולא בדו אותה מליבם. המציאות עצמה הפכה
מטרה פנטאסטית והסופר נתבע להציג את החברה הקיבוצית לנגד עצמה
(זו היתה מהותו של האירוע וההצגה ייאימפרוביזציה" בתיאטרון
הקיבוץ). אך במהות היום-יומית, כעבור שנים אחרי גורדון, יבואו
החגים המחודשים וריקודי העם כדי להחליף ולהעלות על הבמה את
הפולחן החברתי האתי גם בצורתו האסתיטית.

הערות ביבליוגרפיות:
1 ) מוקי צור, "ללא כתונת פסיםיי, הוצאת ספרית אפקים -
עם-עובד, ת"א ( 1976 . ראו דבריו באחרית-דבר, ברומאן של יהודה
יערי ייכאור יהל", הוצאת ספרית פועלים, תייא ( 1981 ) עמי 325
וכן על השפעת רי נחמן מברסלב על יערי.
2 ) אוריאל זוהר, יימות האוטופיהיי, ב-יישדמותיי, מס. קייב עמי
174-181 , תייא, ( (1987 .
וכן ראו Radoslav Lazic & Zohar Ouriel .
Yougoslav Joumal "REZIJA NA KIBUTZU" 1988, in "ODJEK",
3 ) אוריאל זוהר, ייהשפעת א.ד.גורדון על תופעת התיאטרון
הקולקטיבייי, ייעיתון 77 " מס 171 . עמי 22-18 , תייא, ( 1994
).
4 ) " The Concise Oxford Companion to The Theatre, London,
Art. "Director  (1972)
(5 ייבריקודיו היתה מעין עבודת השם ... זו היתה שמחה עילאה,
על-פי הטרמינולוגיה של החסידותיי, יוסף אהרוניביץ, רשימות
לתולדותיו, עי 69 , כתבי א.ד.גורדון, ייהאומה והעבודהיי,
בעריכת פרופי ברגמן ושוחט, הוצאת מועצת פועלי חיפה, הספריה
הציונית, תייא ( (1957 .
6 ) .( 1971 ) Jerzy Grotowski, "Vers un theatre pauvre",
Edition La Cite, Lausanne 7 )
אוריאל זוהר, ייפגישות עם פיסר ברוקיי, הוצאת זוהר, תייא, 177
עמי ( 1990 .
Michal Govrin, "Le theatre sacre contemporain, theorie et
pratique", (8 These de Doctorat a.( 1976 ) , lUniversite de
Paris VIII
9 ) אוריאל זוהר, "'ליל העשריםי, מחזה קולקטיבי ואינטימי, לאור
משנתו של אד.גורדוןיי, ייעלי-שיחיי, מס. 35 , עי 131-117 ,
תייא ( 1995 ).
10 ) אוריאל זוהר, ייהופעתו המופלאה של גורדון בעלילות הנפש של
ברנריי, יימשאיי, יידבריי, תייא, ( 20/6/1986 ).
11 ) ייהאומה והעבודהיי, ראו הקדמה: יוסף אהרוניביץ, רשימות
לתולדותיו (הערה 5 .
12 ) מאיר יערי, יימכתב מביתניה לגולהיי, 1920 , עמי 275-280 ,
ייקהילתנויי, בעריכת מוקי צור, יד בן-צבי, י-ם ( 1988 ).
13 ) עמוס עוז, ייבאור התכלת העזהיי, פואטיקה וביקורת, הוצאת
ספרית הפועלים, הק. הארצי, תייא 1979) ).
14 ) יהודה יערי, ייכאור יהל", הוצאת ספרית הפועלים, תייא (
1981 ). הוצא לראשונה תרצייז.
15 ) דף לשבת מס. 216 עי 3 , תשלייג, יייהודית גלעד מספרת על
אדייגיי, בית-גורדון, דגניה א'.
16 ) דוד גלעד, ייבין ירדן וכנרתיי, בפרק: ייעם זכרו של הזקןיי
עמי ,119-120 ספי קשת, הוצאת עם עובד תייא ( 1952 ).
17 ) ע. עוז שם, עי 176 .
18 ) ע. עוז שם, עי 177 .
19 ) יגאל עילם, ייאלף יהודים בעת החדשהיי, הוצאת זמורה-ביתן,
מודן, תייא ( 1974 .
20 ) מוקי צור, "ללא כתונת פסיםיי, עי 82 .
21 ) אדייג, פרק הי פורסם ביידגניותיי עמי 241-246 , עורך לוי
בן-אמיתי, הוצי ספרים נ. טברסקי, תייא ( 1958 ).
22 ) אדייג, שם, עי 245 .
23 ) ייהתיאטרון הוא החייםיי .( 1930 ) Nicolas Evreinoff, "Le
theatre est la vie", Ed. Stock, Paris (24  
צבי רודניק (ארד), ייהדיםיי, הק. הארצי, תייא ( 1947 ).
25 ) יירענו מורנויי, הוצי בית-גורדון, דגניה אי, תשכייב.
26 ) א.ד.גורדון, ייהאדם והסבעיי, כל כתבי גורדון, הוצי הפועל
הצעיר ע' 53 , תייא, תרפייה ( 1925 ).
27 ) יירענו מורנויי, שם, עי 34 , מכתב משנת תרעייד.
28 ) פרופי אליעזר שביד, ייאהרון דוד גורדון - ביבליוגרפיהיי,
תרסייה - תשלייב, ראו במבוא עמי 1-15 ,במלאת 50 שנה לפטירת
גורדון. הוצי יחדיו ובית-גורדון, דגניה אי ( 1979 ).
29 ) הערה 26 .
30 ) א.ד.גורדון, יימתוך קריאהיי, ייהאומה והעבודהיי, תרעייח.
ייהסופרים והעובדיםיי, מעברות כרך גי, חוברת וי, תרפייא.
ייבעניני ספרותיי, הפועל הצעיר, שנה 17 , תרפייד.
31 ) כל כתבי גורדון, כרך אי, עי 236 .
32 ) שולמית בת-דורי, ייעוד בעניין הסופר בקיבוץיי, ייהדיםיי (
2 ), עמי 20-23 ( 1943 ).
33 ) יהושע מנוח, ייהסופר בקבוצהיי, (כנס אסוייך: אגודת סופרי
כפר) עי 32 , הוצי מחי הסברה, איחוד הקבוצות והקיבוצים, תייא (
1957 ). כנייל דברי חיותה בוסל, חברת קיבוץ דגניה אי, שם עמי
45-50 .
34 ) פרופי לאה הדומי, יידיסרטאציהיי, עמי 47-58 , אוניברסיטת
חיפה, ( 1974 ).







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגובה לסלוגן
הקודם: כן,
בהחלט, את
מטומטמת.





כרוב ב' מקווה
שמי שכתב את
הסלוגן הקודם
יודע את זה


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/5/09 10:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוריאל זוהר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה