הצלבים הזהובים שעל גבו
לא סנוורו אותה. היא עמדה בחיק אהובתו
כצללית מקוללת של משאלות הפוכות. הדגים
מתים בכלוב והיא חיה קשקש קשקש עד סופו.
הוא לא קורא ספרים
הוא לא מבין ידיים יוצאות מתוך סממני
גרביטציה שליליים, היא רקדנית גדולה
במרווח רטט הענפים. אם יסתכל בה באותו האופן
שבה האדמה מחדירה עץ מחודד אל תהומה
היא תדע. אין לה צלחת, בית או כוס להטיל משאלות
כרוניקה עייפה של רצפי געגועים למה שטרם יבוא
הלילה יעיר אותו לא מוכן הוא יזרוק אותה על גבו
כגופייה בלויה וישטוף במימי הנהר
את גופה האחרון

:


(כשהוא ידבר על שכרות שנים לאחר מכן
עם רגל צרובה וילדי-זכוכית הוא סוחב
מים לקולנוע גדול, הוא מדמיין איך כל עמודי התור
הם עורבים רזים מאוד, הוא נאבק בחלל האהבה
המצטמק, סודק
פחדים אפויים היטב)