לידי, שוכבת על מטתה, ומביטה בתקרה המכוכבת של חדרה. משב רוח
נושב מהחלון, מלטף אותה בחום. וילון מתנפנף.
דלת חדרה סגורה, אבל החלון הפתוח לרווחה דוחק בה, מושך אותה
לצאת אל החוץ.
היא תוכל לצאת, ללכת לטיול ליד הנהר, או בכיכר הקרובה, או סתם
בגן. אבל היא לא תוכל לצאת לבדה למקום הומה. היא לא תוכל להגיע
לפאב, או למועדון הריקודים לבדה.
לידי, שוכבת על הגב, וחושבת מה תעשה. משחקת היא בשיערה, תלתליה
מסתלסלים סביב אצבעותיה.

לידי מביטה אל העץ, הקרב אל חלונה, נושק לו.
היא מביטה אליו, רואה עצמה מטפסת על ענפיו, יורדת במורד הגזע
הרחב אל האדמה הקרה.
לידי, בשמלתה הדקה המתנפנפת ברוח, ברגליה היחפות, רצה אל הנהר,
אל הכיכר ואל הגן. שם היא רואה מים זורמים, פסלים ניצבים, עצים
גדלים. אפילו רואה קיפוד גדול, מכרסם מאכל עירוני.
לידי מביטה בקיפוד, והוא מכרסם בשקט. חושבת לעצמה, מה תעשה
כעת, והקיפוד מביט בה. לידי מחייכת אליו בכל פניה. מסתובבת
לצאת מהגן. מולה היא רואה נער.
עומד שם, מביט בה. עיניו פעורות, סקרניות. ארשת פניו רכה,
רצינית. היא עומדת קפואה, רגליה דרוכות במקומם. יודעת שכל
תנועה שלה נבחנת. כשהיא נעה הוא נע איתה, ממקומו. עיניו חודרות
את עיניה, רואות לנשמתה.

לידי, סקרנית גם היא. הולכת, עוקפת אותו להגיע אל היציאה, לידו
היא עוברת.
מכאן היא יכולה לראות שעצב ממלא את עיניו הגדולות. היא שוב
קופאת במקומה.
מביטה בו. גופו חסון, ידיו מוטלות, פניו נינוחות עליו. שערו
חלק ורך. היא היתה יכולה ללטף אותו בשערו זה, אולי לנחמו.
לידי מתעשתת, פונה אל היציאה, מתקדמת אל עבר הרחוב.
רגע! הוא אומר, קורא אליה. היא עומדת במקומה.
אני יכול ללוות אותך? נוכל לטייל יחד ליד הנהר.
לידי ממשיכה לעמוד עוד רגע, ומתחילה ללכת לאיטה. הנער מצטרף
ללכת לידה.

כך הם הולכים, על שפת הנהר. אורות עירוניים מאירים את דרכם.
צובעים את פני הנהר השקטים. הגועשים רק מתחת לפניהם.
לידי מובילה, הולכת לכיוון ההפוך מביתה, אינה אומרת מילה. והוא
הולך לצידה.
כשהם מגיעים לקצה הנהר, שם, ליד המעין שבמעלה ההר, היא עוצרת.
הוא מביט ארוכות בגבה.
והיא מסתובבת. מביטים הם זה בזו: עיניו יפות בעיניה. שפתיה
קוסמות לרוחו. גווה הדק מושך את ידיו והן מלטפות את גופה. ירח
מאיר אליהם מתוך פעפוע המים, עיניה בוהקות אל עיניו.

כוכבים מנקדים את השמים, כשהוא מלווה אותה חזרה לביתה. נושק
לשפתיה, נפרד לשלום. סומקות לחייה, עיניה ביישניות אך מוצאות
את עיניו.
משגיח עליה במבטו, מטפסת היא על העץ. מהאדמה, דרך הגזע, אל
הענפים, ומהפרחים אל חלונה. שוכבת היא על מיטתה. חוזרת אל
חלומותיה, ואל התקרה.