בדרך לכיכר רבין ראינו זקנה אחת עומדת באמצע הרחוב וצועקת "מי
רוצה לרוג אותי? מי רוצה לרוג אותי?". בהתחלה הייתי בטוחה שסתם
לא שמעתי טוב, אבל כשהיא חזרה על קריאתה בפעם השלישית הבנתי
ששמעתי בסדר גמור ושהאישה הזאת מציעה לעוברים ושבים להרוג
אותה. התפלאתי מאוד ושאלתי את אוריה מה פתאום היא עומדת ככה
באמצע הרחוב וצועקת לאנשים שיהרגו אותה, והוא אמר לי לעזוב
אותה ולהמשיך ללכת אבל אני רציתי לעצור, לשאול אותה למה היא
רוצה למות ואולי לקרוא למשטרה, ואוריה משך אותי ואמר לי שהיא
סתם מחפשת תשומת לב, ואני רציתי להגיד, מה רע בלחפש תשומת לב,
אבל לא אמרתי כלום ורק המשכתי ללכת אחריו, ומאחורינו אנשים
המשיכו לחלוף על פני הזקנה הצועקת ואף אחד לא עצר להרוג אותה,
או לפחות לתקן אותה ולהסביר שלהרוג אומרים עם ה"א.

אז ישבנו על ספסל בכיכר ושתינו את הבירות שלנו, ואוריה סיפר לי
כמה חרא לו עם חברה שלו וכמה העבודה שלו מחורבנת ואיך כבר נמאס
לו מהעיר המזדיינת הזאת, ואני אמרתי לו, אז אם כל כך רע לך
תעזוב את הכול ותחזור הביתה, ואוריה אמר שמה פתאום, הוא לא
יכול, ואני אמרתי, בטח שאתה יכול, מחכים לך בבית ופה סתם רע
לך, ואוריה אמר שבחיים קורים הרבה דברים רעים שצריך לעבור
ושיום אחד אני אבין את זה, יום אחד אני אתבגר, ולי לא היה שום
דבר חכם להגיד לו בחזרה אז רק שתקתי וחיכיתי שאתבגר, ובינתיים
בהיתי בבניין העירייה שנפרש למולנו ודמיינתי את רבין יורד
מהבמה, באותם מוצאי שבת, מסביב כולם מוחאים לו כפיים, והוא עם
ההבעה הרצינית הזאת כמו בתמונה שלו בכיתה ליד הלוח, אבל יש לו
גם קצת חיוך כי בכל זאת הוא עשה קצת שלום, ובראש שלו מחשבות
חשובות על יהודים וערבים וחיים משותפים וכל זה, ופתאום קריאות
"סרק! סרק!" ושלושה כדורים מתעופפים באוויר והנה הוא כבר מת,
והווילונות האדומים יורדים על בימת הדמוקרטיה לקול מחיאות
הכפיים המתגברות ודמעות הקהל הזולגות.

פתאום הוא דחף לידי את הבירה שלו ואמר, בואי נטפס על הפסל של
"השואה והתקומה", ואני אמרתי לו שזה מסוכן נורא וגם לא מכובד
ושאני לא מטפסת על שום פסל, והוא אמר שהחיים מסוכנים ושליהודים
מהשואה והתקומה כבר מזמן לא אכפת מה מכובד ומה לא ושאם אני לא
באה איתו הוא מטפס לבד, ואני אמרתי לו, לך. תוך דקה הוא נעלם
בין הררי המתכת השחורים, ואני נלחצתי וצעקתי, אוריה, והוא צעק
לי בחזרה, אל תפריעי לי, אז המשכתי לעמוד שם, שני בקבוקי הבירה
ריקים בידיי ואין לי אומץ להתרחק ולחפש פח. היה קר וחשוך אז
הידקתי את המעיל לחזי, וכל הזמן הסתכלתי לצדדים לראות שאף
משוגע לא מתקרב אליי, ולרגע אחד אימצתי את עיני לראות עד קצה
הרחוב וחיפשתי במבט את הזקנה הצועקת, אבל מישהו כנראה הסכים
להרוג אותה או שהיא התייאשה, אספה את תחינותיה וחזרה הביתה
לראות סרט מאוחר בכבלים, ומפסגת הפסל שמעתי את אוריה קורא לי,
היי, ומנופף את ידיו לשמיים, איי אם קינג אוף דה וורלד.