גלינה מתיישבת על מדרגות הכניסה לרמב"ם שמונה-עשרה ומהדקת את
הצעיף לצווארה. היא לובשת רק ז'קט דק וסוודר מבד רך, מהסוג
שהבנים אוהבים ללטף לפני שהם מפשילים אותו בגסות מהגוף
ומשליכים לצד השני של דירת החדר-וחצי המטונפת שלהם. גלינה תמיד
משתדלת ללבוש כמה שפחות בגדים כשהיא יוצאת לתור את הפאבים
האפלים של תל-אביב, אפילו בחודשי החורף. ובדרך כלל זה מוכיח את
עצמו, כי בתוך המועדונים חם וגם הבחורים תמיד כל כך להוטים
להגיע לעניינים שהם מתבאסים נורא כשהם נאלצים להסתבך עם
המיליון שכבות שיש על הבחורה. גלינה מבינה לליבם, ובאמת היא אף
פעם לא מתקשה למצוא בחור להתעטף בו בלילה; הבעיה מתחילה כשהיא
נאלצת להתמודד עם הקור שאחריי.

הלילה לא שונה מהלילות האחרים של גלינה. אותם שמיים ריקים,
אותם הומלסים רועדים על ספסלי הרחוב, וגבר אחד שנשם לרווחה
כשיצאה מביתו בארבע לפנות בוקר בטענה ש"היא לא אוהבת להישאר
לישון". אבל זה בסדר, היא מדליקה לעצמה סיגריה, היא כבר התרגלה
לזה. ככה גברים ישראלים אוהבים אותך - אחת שלא צריך להתאמץ
להשכיב ולהעיף. לדפוק ולזרוק. וכמה זה מתחשב מצידה לחסוך להם
את זה - לקום וללכת מרצונה החופשי, להוריד את המסך בסוף ההצגה
ולוותר על ההדרן הקבוע של
אני-צריך-לקום-מחר-מוקדם-לעבודה-אז-כדאי-שתלכי.

מעניין איפה אנה וג'ני עכשיו, היא חושבת לעצמה. בטח גם כן
זרוקות על איזו מיטה סתורה בדירה מוזנחת, גם כן עם איזה יואב
או אלון או בחור מכוער אחר. ככה תמיד מסתיימים הלילות המשותפים
שלהן, כמו שהם מתחילים ככה הם מסתיימים; יוצאים, שותים,
מפלרטטים, ואחרי שגומרים פעם אחת או כמה פעמים או לא גומרים
בכלל, גומרים את הלילה על מדרגות סדוקות וקרות בפתחו של בניין
מרכז תל-אביבי כזה או אחר, בוהים באוויר העכור, הקפוא. והיא
בכלל הייתה רוצה משהו אחר, מישהו שירצה לחבק אותה ולא רק
לזיין, מישהו שיבקש ממנה להישאר ולא רק יחכה שתלך. הוא גם לא
חייב להיות ישראלי, מבחינתה, היא דווקא אוהבת את השמות
הגלותיים, סשה, דימה, שמות שמתגלגלים על הלשון כמו תפוחים
מסוכרים. אבל ככה אנה וג'ני רוצות: הן מחפשות רק גבר ישראלי,
חושבות שזו בושה לבחורות רוסיות לצאת עם רוסים, ו"תודה לאל -
לא חסרים ישראלים מצויים בתל-אביב". להשתלב בחברה הן רוצות,
עאלק, כאילו שהן אי פעם יהיו טובות יותר ממה שהן אם יהיה להן
חבר צבר. אבל היא לא אומרת להן כלום על זה, והלילות לא נגמרים,
רק נעשים קרים יותר ככל שדצמבר מתקרב. היא לא תחגוג כריסמס
השנה, למרות שבטח יש מקומות בתל-אביב שכן מציינים את החג הזה,
אבל גם שם זה תמיד עם אלכוהול ומוזיקה רועשת ועשן מחניק, ואף
אחד לא ידע שחוץ מיום ההולדת של ישו זה גם יום ההולדת שלה. פעם
הייתה חוגגת עם המשפחה שלה, ברוסיה זה תמיד היה גדול ומרגש
יותר אבל גם בארץ זה היה נחמד. ככה כל שנה, הייתה חוגגת גם
כריסמס בשביל אימא וגם חנוכה בשביל אבא וגם יום הולדת בשביל
עצמה, וכל החברות שלה שמקסימום קיבלו מאה שקל דמי חנוכה היו
מתות מקנאה על כמות המתנות האדירה שהצטברה לה עם תום החגיגות.
בשנה שעברה היא עוד נסעה להורים בנהרייה כל חג, לציין את מועדי
ישראל ורוסיה, אבל אחרי פסח היא החליטה שנמאס לה ושבחגים הבאים
היא נשארת בתל-אביב, עם אנה וג'ני. זה עדיף, ממילא היא עייפה
וזה עוד יותר מתיש לעשות את כל הנסיעות האלה ולציין את המיליון
חגים שחוסר הזהות שלה כופה עליה לחגוג. כן, מוטב להישאר כאן,
בבועה הקטנה שלה, לטייל על הציר הקבוע של
עבודה-לימודים-חברות-בחורים-לבד. בסוף זה תמיד לבד.


בבוקר גלינה הולכת לשמור בשער של בית הספר "עירוני ד'". "לפחות
זה לא מלצרות", היא אומרת למי ששואל אותה למה לעזאזל היא
מבזבזת את הבקרים שלה שלושה ימים בשבוע במדים זוהרים גסים ולא
מחמיאים. התפקיד שלה זה לראות שמי שנכנס לבית הספר הוא אכן
תלמיד - את זה היא עושה על פי זיהוי התסכול בעיניים. אף תלמיד
לא אומר לה שלום בכניסה. בשבילם היא כמו רוח, דמות תלושה שיש
להתעלם ממנה עם כניסתם למקום בו הם מבלים את רוב שעות היום.
גלינה לא כועסת. גם היא אף פעם לא התייחסה לשומר בכניסה לבית
הספר שלה כשהיא הייתה תלמידה, וזה לא היה כל כך מזמן. לפעמים
מורות אומרות לה שלום, לפעמים הן מחייכות אליה ולפעמים נחפזות
להגיע לשיעור וריח הבושם בשערן עוד מרפרף אחריהן לרגע על פניה
של גלינה, בעוד הן נבלעות במסדרונות בית הספר העמוסים כבתוך
לועות של דרקונים.

בבקרים שגלינה לא עובדת היא לומדת מחשבים וניהול באוניברסיטת
תל-אביב. שם המרצים והמרצות תמיד זעופים, תמיד עסוקים, בכלל לא
רואים את הסטודנטית הצעירה שמתהלכת לאיטה בקפטריה, בכיתות,
בספריה, בחצר. לפעמים היא מסתובבת עם אנה וג'ני, אנה לומדת
ספרות ופסיכולוגיה וג'ני לומדת פיזיקה, אבל רוב הזמן היא לבד.
אין לה כל כך ראש ללימודים, היא בעיקר מחכה שהימים יעברו והיא
תוכל לחזור לדירה שלה, להתכונן לעוד לילה של שוטטות חסרת תכלית
בין בני ובנות העיר. לפעמים היא פוגשת אנשים שהיא שכבה איתם,
היא בדרך כלל לא זוכרת אותם אבל הם דואגים להזכיר לה ואפילו
מזמינים אותה ל"סיבוב שני". אבל גלינה אדישה. בשבילה כולם אותו
הדבר, עם כולם היא גומרת באותו המצב, במקומות שרק שמות הרחובות
ומספרי הבתים מבדילים ביניהם, ואלה מוכיחים אותה, מעמידים אותה
על טעותה ומעידים כי לא הייתה שם במקרה גם אתמול.

לגלינה מאחר המחזור. לא בהרבה, רק בשלושה-ארבעה ימים, אבל היא
כבר הספיקה לחשוב על הילד שיהיה לה, ואיך שהיא תגדל אותו ואיך
היא תקרא לו, ואם זו בכלל תהיה בת אז היא תלמד אותה לנגן על
פסנתר, כמו שהיא למדה כשהייתה קטנה אבל הפסיקה כי נמאס לה. אבל
לבת שלה היא לא תוותר, היא תדע לנגן קונצרטים ויצירות מודרניות
ואולי היא גם תכתוב, מי יודע, הכישרון בטח לא יבוא ממנה אבל לך
תדע מי אחראי על הדברים האלה, אולי דווקא תצא לה בת כשרונית.
מה, היא כבר כמעט בת עשרים ושלוש, בשיא פריונה, אין סיבה שלא
תלד עכשיו. אבל גלינה יודעת שהיא לא תלד, אין לה אומץ לעשות את
זה וגם אין לה זמן לגדל ילד, והיא כבר קבעה תור להפלה לעוד
שבועיים אבל הדימום הגיע לפני זה, וגלינה ידעה שזה רק המחזור
שאיחר לה קצת אבל בלב היא הרגישה שהילד שלה מעניש אותה, שכן
היה שם משהו שגדל ומת לה מרוב צער, מרוב עלבון על אימא שלו שלא
רוצה אותו. ככה הוא מעניש אותה, היא נושכת את שפתיה, הוא מדמם
את עצמו החוצה ממנה, מוריד לה אבן מהלב ותוקע לה חץ בבטן.


גלינה יושבת בחושך בחדר המדרגות של יהודה הלוי תשע, מנסה
להתכדרר ולהתקפל אל תוכה, להצטמצם לכדי גוש אחד של כאב, להגן
על האיברים הפנימיים מפני הקור. מתחת למעיל היא לובשת רק
גופייה קטנה, צמודה, ונקישות שיניה נשמעות בחדות בחלל הבניין
הישן. היא מדליקה לעצמה סיגריה ונזכרת שמחר העשרים וארבעה
בדצמבר. מחר תל-אביב תעמוד על תילה ובבית הספר ילמדו כרגיל
ובאוניברסיטה יסתובבו סטודנטים ומורים קצרי-רוח ובפאבים ישתכרו
צעירים עד אובדן נשימה ואנה וג'ני יחפשו חתן ישראלי ולה לא
יהיה ילד וגם לא ילדה והכול יהיה אותו דבר, ורק היא תהיה בת
עשרים ושלוש. אולי היא בכל זאת תיסע להורים שלה, היא חושבת
לעצמה. רק לקפוץ להגיד שלום.