הם צעדו שעות ועוד שעות, נעצרים רק למנוחות ההכרחיות, למתן
תרופות ולחבישה. חומו של כהן החל להשתולל והפצע ברגלו החל
להזדהם במהירות. הוא היה חיוור כמו המוות עצמו, מתנשם בכבדות,
כבר לא יכול היה לזהות את הדרך שבה פסעו, מדדה בקושי הולך
וגובר מדקה לדקה בעוד ריקי מובילה - ביציבות ובנחישות - את
דרכם.
רק כאשר עלה הסהר גבוה מעל צמרות העצים והחושך כיסה הכול
בשמיכת העלטה שלו, פגשו עיניהם את הים, בנמל המאולתר שעל
החוף.
אביה לא טעה: המזח הריק בדרך כלל המה עתה בספינות. הן זהרו
בשלל גוונים לאור הלפידים, ונראו כמו ענקים מדהימים ביופיים
ובאימתם, על פני הזכוכית של הים. חלקן הגדול מקושט בשלל גילופי
עץ ומפרשיהם דמו לרוחות רפאים חיוורות וזוהרות לאור הלבנה,
מתנדנדים הנה והנה לקינתה העצובה של הרוח.
ריקי הנידה ראשה בחוסר סבלנות - כמו מנסה לנער בכוח את האימה
וההתפעלות שחשה: נכון היה הדבר כי לראשונה בחייה ראתה ספינה,
שעליהן שמעה רק בסיפורים מפי אביה ומפי כהן. אבל עתה לא היה לה
הזמן לבהות בהן בהשתאות - היו דברים דחופים יותר. הרבה יותר
דחופים. היה עליה להשכיב את כהן ולטפל בפצעיו באופן בהול - שאם
לא תעשה כן, הוא עלול לאבד את רגלו.
"אדוני! הנה הילדה!" הצעקה הקפיצה אותה והיא אחזה
אינסטינקטיבית בפגיון בידה החופשית. זיק של הכרה הבהב במוחה
לשמע הקול, אך השפה האנגלית - הזרה למקום זה בעולם - שיבשה את
תהליך הזיהוי. שלושה גברים בשריונות שחורים משחור התקרבו אליה
במרוצה מהספינה הגדולה ביותר. היא הייתה מרשימה באופן יוצא
דופן וראש שור ענקי גולף על חרטומה. היא זיהתה את השלישייה
מיד, אפילו באור הלפידים הקלוש: היו אלה הווסלים של אביה,
חבריו לפלוגה של כהן, ואתם... זר.
האדם התקרב אליה בצעד פראי, צעד ברדס מהיר - גמיש, עצבני ומשחר
לטרף. היא ראתה כבר צעד פראי זה, נזכרה, וזכר זה העביר צמרמורת
עזה במעלה עמוד שדרתה. בתנועה חלקה הניחה לכהן, נותנת לו לשקוע
אל הרצפה בחבטה, ללא תמיכתה. שלפה את פגיונה למען יראה והניפה
אותו מעל ראשה בתנוחת תקיפה מסורתית, עיניה הנחושות מקובעות על
העיניים האפורות הקרבות אליה בצעדי ענק. לעולם לא שוב.
ידה הייתה יציבה כשבקול ברור צעקה: "צעד נוסף ואני תוקפת!"