סבתא מתה. זו הייתה מחשבתו הראשונה של פיטר כאשר לא חש שום
פעימות לב בצווארה של סבתו. "הלנה הלביץ חיה מספיק", כך היא
תמיד אמרה לו. פיטר מצדו ענה לה שאלוהים מניאק, שהוא שומע אותה
ועושה לה דווקא. לאחר שהבין שהיא כבר בדרך לסגור איתו חשבון,
הלך פיטר וזרק את השומר שהיה במקרר לפח. פיטר שנא רק שני דברים
אצל הלנה, את ריח השומר התמידי, ואת הדיבורים שלה על השואה.
הלנה היא לא ניצולת השואה הרגילה שתפגשו במכולת, כשהלנה מספרת
על השואה אפשר לדמיין אותה כהופעת קרקס עם לוליינים ויורקי אש.
היא תמיד סיפרה לו בילדותו שהיא בעצמה הרגה את היטלר, ושרק היא
יודעת איפה הגופה שלו. כאשר פיטר הפציר בה לגלות לו איפה - היא
הייתה אומרת "תאכל שומר, ואז תדע". אבל פיטר לא אכל שומר,
וכנראה שלעולם לא נדע היכן היטלר קבור.
פיטר התיישב מול כורסת הטלוויזיה שעליה מונחת סבתא הלנה
המנוחה, וחשב. הוא חשב על התקופה בה חי עם סבתו. אחרי כל כך
הרבה זמן איתה זה מרגיש כאילו היא תמיד הייתה שם. אבל רק
כשפיטר היה בן ארבע עשרה הוא עבר לחיות איתה. הוא הביט בפניה.
הם שלווים כל כך כעת. הלנה נהגה לעטות פרצוף כעוס, גם בבכי וגם
בצחוק. הלנה אהבה לצחוק, פיטר אהב להצחיק אותה. הדבר שהם הכי
נהנו לעשות ביחד, זה לראות חדשות. הלנה לא הבינה עברית כל כך
טוב, לכן פיטר היה צריך לתרגם לה הכל לפולנית. אבל פיטר לא סתם
תרגם את החדשות. הוא תמיד היה מייפה את הסיפורים הקשים, ממציא
חדשות מצחיקות ומספר הכל בקולות מוזרים. הדבר אותו הלנה הכי
אהבה במהדורות של פיטר זה כאשר הוא היה מוסיף בדיחות גסות
לחדשות, כאילו המגישים סיפרו אותן אחד לשניה. הלנה אהבה בדיחות
גסות.
פיטר התקשר לחברה קדישא. הלנה דאגה להכל, על שפופרת הטלפון היה
מודבק דף עם הנחיות שכתבה כיצד לטפל בגופה שלה כאשר היא "תצא
לחופשה", כדבריה. עוד מעט יגיע האמבולנס ויקח אותה. פיטר התהלך
בבית, מנסה לא להגיע לסלון. הוא נכנס לחדר האורחים שם נמצא מדף
האלבומים המשפחתיים. כאשר עברו על פיטר זמנים קשים כשרק הגיע
אל סבתו, היא הייתה יושבת איתו ומביטה על האלבומים המשפחתיים,
מעירה הערות מעליבות על האנשים בתמונות. הוא עבר על תמונה ישנה
ונזכר במילותיה, "זה הדוד שלי רורק. הוא השתיין הכי גדול
שפולין ראתה. כשהנאצים הגיעו אליו הביתה הוא הזמין אותם
לוודקה, הייתה לו תמיד את הוודקה הכי יקרה - בסופו של דבר
בזכות הוודקה הוא שרד. אבל אז הכבד הרג אותו. שתיין עלוב". כל
תמונה מלווה בסיפור עצבני. הוא עבר קדימה בשנים והגיע לתמונות
של אימו בצעירותה. "איזו ילדה מלוכלכת היא הייתה, תמיד הייתה
חייבת ללכת בבוץ. ומי כיבס? אני. כל יום הייתי מכבסת לה שמלה
אחרת". פיטר לא הצליח להחזיק את הדמעות. במקרים כאלו הוא נהג
להביט בהלנה, ורק המבט המזועזע שלה היה מייבש את הדמעות. אחרי
המבט היא תמיד אמרה, "בשביל זה נלחמתי בהיטלר? כדי שתשב פה
ותבכה? אתה יודע מי בכה? היטלר בכה". אי אפשר להגיד שהלנה אהבה
את השואה, אבל היא בהחלט לא הפסיקה לדבר עליה. פיטר מצידו לא
הפסיק להקשיב, למרות ששנא את זה.
הדמעות זרמו על גבי תמונות החתונה של הוריו. לאחר התאונה
העבירו אותו לדודיו, שם הוא התמוטט. הוא הפסיק לישון, לאכול,
לדבר. מהר מאוד הוא הגיע למצב של אשפוז. דודיו תמכו בו כל
הזמן, ריחמו, פינקו. דבר לא עזר. לאחר שבועות בבית החולים,
סבתו הגיעה לחדרו. שנה לפני התאונה הלנה הפסידה את בעלה לסרטן
- כעת בתה עזבה אותה. אך היא נכנסה לחדר בית החולים עם פרצוף
מתוח וכועס כרגיל. התקרבה למיטתו של פיטר והניחה ידה על ראשו.
"אתה בא אלי עכשיו, אתה יוצא מכאן על הרגליים ובא איתי. חוצפן
שכמותך, לא אוכל! אם אני אספר לך על הדברים שאני אכלתי כדי
לשרוד אתה תזיל ריר על אוכל בית החולים הזה". פיטר חייך. זה
עבד, פיטר בא איתה עוד באותו היום. שבוע אחר כך הוא גם שב
לדבר.
פיטר נזכר כעת בעודו מביט בתמונה שלו עם הוריו, בחוסר היכולת
לדבר. זה מגיע אליו שוב. הוא מרגיש את הגרון נאטם אט-אט. עכשיו
לא תהיה שום הלנה שתציל אותו. הוא חייב לדבר עם מישהו. עוד מעט
יהיה מאוחר מדי. לפתע הוא רץ אל הטלפון, וחייג מספר ששינן כבר
פעמים רבות אך לא חייג מעולם. "הלו", אמר הקול הנעים מצדו השני
של הקו, "פיטר, זה אתה?". פיטר לא היה מסוגל להשיב, הגרון
ממשיך להצטמצם. "אני מקווה שזה אתה", המשיכה בעלת הקול,
"חיכיתי שתצלצל, קיוויתי, אתה שם?". "כן", פרץ שבריר של קול
מגרונו של פיטר, "אני כאן". פיטר פגש את נגה לפני חצי שנה,
בפעם הראשונה והאחרונה בה יצא בערב. הוא דיבר איתה אז, והיא
הקשיבה. היא נתנה לו את המספר שלה בסוף הערב אך עד עכשיו לא
היה לו את האומץ לצלצל. זה היה קולה של הלנה שהדהד בראשו שגרם
לו לשנות את דעתו ולהתקשר. היא כל ערב כעסה שהוא עדיין לא נפגש
עם נגה. שבריר הקול שפיטר הצליח להוציא, הספיק כדי לפרוץ פתח
למילים נוספות. הגרון שלו לא יאטם שוב. הוא סיפר לה מה קרה,
היא הגיעה אליו תוך עשר דקות ולא עזבה לעולם.
הזמן עובר, החיים ממשיכים, דמעות חדשות רבות זלגו מסיבות
שונות, אך פיטר ידע להתמודד עם כל בעיה שהגיעה לסף דלתו. ובכל
פעם שהוא שוכח מי הוא, או מרגיש בודד וחסר אונים, פיטר יורד
למכולת וקונה קצת שומר. הריח החריף פותר כל צרה. יבוא יום וילד
יגש לסבו הזקן עם אגודל כואב. הילד ישמע סיפורים על המלחמה של
סבו נגד היטלר וירגיש טוב יותר. הרי אין סיבה לפחד. אם סבא לא
פחד מול היטלר למה שאני אפחד מאגודל אדום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.