כשהתעוררתי לתוך הלילה השחור בחיי
שניצח בהליכה את כל הלילות השחורים שהיו לי מעודי
(לא שעשיתי תחרות)
לא באמת ידעתי לקראת מה אני הולכת.
אני זוכרת היטב
את זעקות השבר שלה
ואת שלי
וזוכרת את פניך הקפואות
בהבעה של מי שעשה מאמץ גדול
והבטן מבעבעת לי עכשיו
עם החנק בגרון.
זוכרת את הצפצוף ההוא
שלא נגמר
זה שאומר "זמנך עבר"
ותהילים
פרקים-פרקים
מבולגנים
מילים-מילים
מתערבלות בדמעות
ואמונה
וימים של חרדות
והתבוננות
בשמיכה שעולה ויורדת
עם כל נשימה.
זוכרת אותך נפוח
מחובר למכשירים
וקפוא.
איך פחדתי לאכזב אותך
ופחדתי לאבד אותך
ואיך הרגשתי המשענת
זו שתומכת
לא נתמכת
באף אחד.
פחדתי שלא תסלח לי
על שהעדפתי
את חייך.
וקיוויתי שתבין
מה שאני הבנתי
שבלי רגל
אפשר לחיות
בלי חיים
אין כלום.
אני זוכרת שתי מילים
"בת שלי"
מילים שנאמרו בפה שסוע
כמעט בלי אוויר
חצי חיוך
ואולי דמעה קטנה בקצה העין
ומיץ.
אחרי עשרה ימים
ביקשת מיץ...
