האם אתה חושב שאני לא מסוגלת להחזיק קהל?
האם אתה חושב שאני משעממת כל כך?

אני רוצה לראות אותך כאן,  עומד מול הקהל הזה, מנסה להשאיר
אותם ערים ומרוגשים, מוציא את נשמתך וחושף אותה אל מול כולם,
רק בשביל לקבל איזשהו פידבק חיובי כלשהו.  
צחוק, בכי, אולי אפילו איזו מחיאת כף במקום פיהוק אחד גדול,
ולא בורח מחמת האימה.

אתה חושב שאני לא יכולה לעשות את זה?
אתה חושב שאני אתפשט פה על הבמה, או אפילו אולי אשכב איתך
בשביל זה?

מי אתה בכלל? מי אתה חושב שאתה?
מעולם לא שמעתי עליך, מעולם לא קראתי אפילו מילה אחת עליך
בעיתון, לא לרעה ולא לטובה,
מעולם לא שמעתי את שמך, תזכיר לי את שמך. לא משנה. הייתי זוכרת
אם היית מוזכר איפשהו.
אני לעולם לא שוכחת פרצופים או שמות גדולים. זה רק מוכיח כמה
אתה כלום, חרק קטן שמנסה להיות מלך הג'ונגל.

אתה עוד תצטער יום אחד, כשתראה את שמי בכל העיתונים, יעל אפרת,
ותמונה גדולה ומדהימה מתנוססת על כל שערי המגזינים, מורים על
הצלחתי הגדולה.
אז אתה תצטער על יחסך אליי, ועל שאין לך שום קשר מינימלי איתי
חוץ מאשר הבוז הענקי שאני רוחשת כלפיך.

אתה חושב שבגללך אני אקח את רגליי ואברח, לא! אני נשארת כאן,
עומדת ומסתכלת לך בעיניים,  נותנת לך את ההזדמנות לשמוע את
ההצלחה המתקרבת ובאה אלי, דופקת על דלתי, ומודיעה לך שאני
אצליח, יקרה אשר יקרה,
איתך או בלעדיך,
אני אצליח.