הקרקס עוזב את העיר!

כל חלונות הבתים נפתחים, אנשים רצים לרחוב רק בשביל לראות ולו
לרגע קט נוסף ואחרון את הקרקס שהביא אתו שמחה וחיים לעיירה
הקטנה הזאת, שהחיים בה כל כך שגרתיים. רק לעוד רגע קטן לראות
את האריות המפחידים, הליצנים המצחיקים, הלוליינים המעופפים,
וכל העיר גועשת ורועשת בהתלהבות.
רק מאחור, בסמטה קטנה וחשוכה בצד, עוקב בשקט זוג עיניים עצובות
ודואגות, אחר הקרונות שהולכים ומתרחקים. זוג עיניים עייף, כואב
וחנוק מדמעות, אבל לא על הקרקס עצמו שעוזב, אלא על מה שעוזב
איתו.
הקרקס הביא עמו חיים לעיירה הקטנה, אבל אף אחד לא ידע על החיים
שלקח יחד אתו. לפחות לעת עתה לא ידעו, בוודאי בעוד שעה, שעתיים
יגלו זאת אנשים הקרקס. תינוק קטן בעריסה, עם שני מכתבים.
אחד בשביל האדם שימצא אותו, בבקשה לשמור עליו ולדאוג לו, והשני
בשביל הילד, כשיגדל ויוכל להבין את אשר קרה לו, ומדוע זה קרה.
היא לא יכלה לגדל אותו, היא הייתה חסרת כל, וכמה שלעצמה לא היה
לה לתת, היה לה עוד פחות להעניק לו. היא ילדה אותו לפני מספר
שבועות וכמה שניסתה, ואלוהים יודע שניסתה, היא הבינה שהיא רק
תהרוס לו את החיים אם תשאיר אותו איתה, והיא תהרוס לעצמה את
החיים אם תמסור אותו לאיזו משפחה בעיירה, או בעיירה אחרת
קרובה. כשהיא יודעת היכן הוא, קרוב כל כך, ולא להתפתות ללכת
אליו. רק הניסיון לא להיכנע לפיתוי יהרוג אותה, והיא פשוט הלכה
אחרי המשפט "רחוק מהעין רחוק מהלב", למרות שידעה שהוא שטויות
במיץ. עובדה שהיא עדיין אוהבת את אבי הילד שלה, שעזב אותה 3
חודשים לאחר שנכנסה להריון, כאשר העגלה שבה נסע עם סוסו, נותקה
מהסוס ועפה הישר אל הצוק. גם זה סוג של עזיבה!
לכן כשהגיע הקרקס לעיירה, כל פעם שעברה דרכו בדרך לעבודה, ראתה
כמה האנשים בו עובדים קשה אך בחריצות ותמיד מושיטים עזרה אחד
לשני ותמיד מחייכים. וחשבה, כאלו חיים אני רוצה לילד שלי, כזה
חינוך. עבודה קשה עם לב שמח ושלם.
היא ידעה שתוכל לחיות עם עצמה אם תדע שהיא מעניקה לבנה חיים
טובים יותר, נכון היא כל כך רוצה לראות אותו גדל, אבל בסופו של
דבר תפקידה של האם הוא להעניק את הטוב ביותר לילדים שלה, ואם
לחיות עימה יהרוס אותו ואותה יחד. עליה לוותר ולתת לו ניסיון
לחיות חיים יותר טובים משלה.
היא רק מקווה שאלוהים יהיה איתו ויעזור לו ברגעים ובחוויות
הקשות שיעבור. ומי ייתן וביום מן הימים הדרכים של שניהם יצטלבו
והם ייפגשו בשנית והוא יסלח לה על הכל.