במקום שבו מתחברות כל התעלות
הסיפור בהכרח מגיע לשיאו.

כשאני מרים קול ושר
'ברוך אתה...'
ומנצח על המקהלה המלכותית
בשרביט שהוא בעצם
נר של חנוכה.
אני יכול בהכרח להגיד תודה.

החיים יימשכו אחרי כל הסערות,
והחיים יהיו לארמונות מפוארים בחול הים
וגם ישטפו  כמותם בגלים,
יימחה זכרם בחול הים הנצחי.

ובחיים אעמוד על ראש הגשר במצח גאה
ואפקד על הצבא ההולך בסך.
צבא של צדפים מורכני-ראש,
בדרך העולה אל הטירה.

ובאותם החיים אבקש
לראות את בת-המלך של הכפר
שממש מעבר להר.
וכשיביאו אותה אליי
אראה
מתחת תלתלי זהב ועיניים של נבואות
היא מושיטה לעברי שפתיים משורבבות
וצוחקת.

ובחלומות שבהקיץ,
אמי הולכת לשחק עם ילדים
במקום שבו מצאתי נסיכה ערבייה
שמכרה לי חלום של אהבה בתווך
וחתיכות של אלוהים.
וכמוני בזמנו,
תמצא אמי במקום הזה קצת בית.

שהרי קשה מאוד לנשום בלי שורשים תקינים.

ובבוקר שאני משחק בתלתלי הזהב של בת-המלך
ומנשק אותה על שפתיה
לפני שאני עולה על הסוס הממונע
בדרך למשרד לעוד יום ארוך ללא שינה,
לצחוק על כל דבר
בלי לדעת מתי ואם אני רואה אותה בכלל.

ובחיים ממלצרת הנערה  הגבוהה עם שיער הכותנה הצהוב
במסעדה ירושלמית,
שאין לה נסיכים שיגנו עליה מהבעלים,
והיא אינה יודעת אם היא מוכנה בכלל לקשרים רציניים,
אבל לפחות היא הביאה חנוכייה ונרות,
וכתבה באותיות נחרצות את מילות התפילה.
ואני הייתי ילד טוב וממש שרתי את זה.
אפילו הרגשתי שמשהו זז שם בפנים
ורציתי כל הזמן לנסוע לירושלים.
לראות את התמונה הגדולה.
לשמוע את הצליל.