נוסע ליד חוות השקמים של אריק שרון ושר כמו אריק איינשטיין:
"עוד מעט זה שדרות,
ורק שלא יעוף איזה קסאם
ונלך לעזאזל"
-
מגיעים ליער ליד רוחמה
ואני מסביר למוזס למה אנחנו שם
הסיבה כל כך הזויה שהוא אפילו לא שם לב שאין עצים ביער הזה
-
אני מוצא די בקלות את העץ שמתחתיו ישבתי עם אהובתי
בצהריים של שמש ואושר,
לא לפני כל כך הרבה זמן
-
אבל עכשיו חושך מוחלט
ואור כוכבים
-
הירח המלא שעוטף את הקשר שלי עם אהובתי לא שם דווקא כשאני צריך
אותו כל כך
-
מוצא בעזרת תדיאור מקולקל את שארי התפוח שלה,
האגס שלי -
וכמה עלים של תותים
מוקפים בבוץ, בוץ ועוד בוץ
הנעליים שלי בוץ,
המכנסיים היפות שלי בוץ,
הידיים הכואבות שלי בוץ,
והגב כואב מרוב התכופפות בבוץ
וממשיך לחפש
מוזס עם פלאפון
אני עם תדיאור מקולקל
וכל עלה שחור נראה לי כמו הדבר שאני מחפש
ולבי מתמלא גאווה שמתקמלת עם הגילוי השגוי כמו זקפה בקור
-
וקר
-
נורא
-
ואז
בווום
-
קסאם
-
אנחנו מסתכלים אחד על השני
וכאילו מחכים שמישהו יגיד
"מזל טוב"
כמו שאומרים כשמלצר שובר צלחת במסעדה
אנחנו לא אומרים מילה,
ומתחילים לצחוק מהסיטואציה
-
עוד מעט זה עזה
-
מוזס חוזר למכונית ומאחל לי בהצלחה,
קר לו - אני לא כועס, אני מבין
-
בוא לאוטו הוא אומר.

אתה מבזבז את הזמן...
העיקר הכוונה...
אתה אוהב אותה...

הוא אומר לי כאילו אני לא יודע,
כאילו הייתי זקוק לשכנוע
-
חכה באוטו, אני אומר, כאילו מתנצל
אני רק חייב לחפש עוד קצת
אומר ומתכוון שאני מתכוון להתלכלך עוד קצת
-
אני מתלכלך
-
אנחנו חוזרים הביתה
-
שם דיסק,
זפלין,
אח"כ חיפושיות -
אני מעוות את הפזמון של
GET BACK
ושר:

נינט,
נינט,
נינט עם יהודה בשדרות

-אנחנו צוחקים עד יד מרדכי
-
אני נזכר איך קנינו מזון מלכות ודבש מעלי אבוקדו
ונכנס לקפה ג'ו כדי לשאול את המלצרית,
את המנהלת
ואת מנקה
- האם במקרה הן מצאו את מה שאני מחפש -
הן לא.
-
אני מזמין מוקהצ'ינו ומדגיש שאני לא רוצה קצפת
-
השיר הראשון בדיסק של הביטלס חוזר
ואז
פול שר על המצב שלי
שנינו נוסעים לשום מקום,
עם מעילי הגשם שלנו עומדים בשמש

We're on our way home
We're going home

שוב, כמו בשיר של אריק שרנו ביטלס בקולות
אני מתערב עם מוזס שאהובתי תתקשר עד סוף השיר
-
היא מתקשרת,
ניצחתי בהתערבות
אז למרות מחאתו אני לא צריך לספר לה מה שעשינו
-
וכשהיא מתקשרת ומודיעה לי שמשהו רע יחכה לי בבית
אני רק חושב כמה שאני אוהב אותה
כמה שאני אוהב את הדרך שהיא חובשת את כובעה
כמה שאני אוהב את הדרך שהיא לוגמת את התה שלה
וכמה שאני אוהב כשהיא פתאום שרה משפטים עם שלמה ארצי
ואז אני פתאום חושב על שיר שלו בראש:

"אף פעם לא תדעי,
כמה נסעתי בגללך,
דרכים בכף ידי,
דרכים בכף ידך."

-
ותוך כדי מבין שאני אספר לה - כי אני לא יכול לשקר לה ולהסתיר
לה
-
לא היום,
ולא אף פעם
-
ואז אני חוזר הביתה ומגלה שהכל היה לשווא,
ללא סיבה,
ושומע ש-12 קסאמים נחתו מסביב לשדרות -
וכמעט הלכתי לעזאזל בלי סיבה-
ואז אני מבין שהייתה סיבה - היא.
היא הסיבה לכל. אני אוהב אותה.
ואני רוצה לדבר איתה ולהגיד לה
אני אוהב אותך,
אוהב אותך כל כך.
האבדה נמצאה.

{ופעם כשהכל יהיה יותר פשוט,
אפילו המילה,
אומר לך משהו שלא נראה חשוב,
אבל נשמע נפלא.
- שלמה ארצי}