הלומות רגליים על הכביש ופתאום הכל נעצר ולא רואים יותר כלום.
שקט.
פנס רחוב אחד מאיר רחוק ממני ואני לבד.
חייכתי ובכיתי באותו הזמן ואז המשכתי להתקדם.
מבחני מוסר מחורבנים מציפים אותי מכל עבר, אבל אני, מה אכפת לי
ממוסר כשרק אני נשארתי חי?
הגעתי עד אל האור ולקחתי אותו איתי לדרך,
השארתי חלל שחור וריק מאחורי,
ולא היה לי אכפת.
לא ממי שהיה שם ולא ממה שקרה לי שם.
לא שמחקתי הכל, פשוט הסקתי את המסקנות שלי והמשכתי, נראה לי
מיותר לשקוע בנוסטלגיה באותו הזמן, במיוחד בחוסר הוודאות שהיה
באותו הרגע...
התקדמתי ימים ולילות, ופתאום ראיתי מולי מדבר ענק, ומרחוק שני
אנשים שנותנים את הדעת בשלל נושאים.
התקרבתי אליהם והקשבתי בשקט, הם שמו לב לנוכחותי וקיבלו אותי
בברכה, וכשראו שאני מתכוון להשאר, הם ביקשו שאכבה את האור שלי.
הם אמרו שבשביל להיות שם אני לא צריך שום דבר חוץ מאור הירח,
אז כביתי.
ישבתי איתם שם יומיים שלושה, שני אנשים נחמדים הם היו,
מבוגרים, בני 60 או יותר, ואני? אולי קטן, אבל הרבה יותר
פיקח...
הם סיפרו לי את תורת השמיים הירח והכוכבים, ואני סיפרתי להם על
הציביליזציה והעולם המודרני שבחוץ, הם נתנו לי רגש ואני נתתי
להם שכל.
אחרי שלושה ימים עם אותם שני זקנים רוחניים הרגשתי חלל ריק
בתוכי, משהו בי רצה לחזור לאחור פתאום, פתאום דאגתי לאותו מקום
שהשארתי מאחורה.
אוך, זקנים מטומטמים, היה עדיף לי מקודם, היה עדיף אילו לא
הרגשתי מעולם כלום.
אבל עכשיו אני מרגיש, עכשיו אני מתייסר וסובל מנקיפות המצפון
שמעולם לא היה לי... רוחניות? בשביל מה אני צריך את זה? בשביל
מה אני צריך להרגיש? בשביל מה אני צריך מצפון?, רציתי להרוג
אותו באותו הזמן, אבל יחד עם זה הרגשתי אסיר תודה.
נפרדתי משני הזקנים והודיתי להם, ללא שום ספק הודיתי, וחזרתי
חזרה אחורה אל אותו המקום הנטוש. והפעם אפילו לא הזדקקתי לאור,
ידעתי את הדרך בעל פה...
הגעתי למקום, התקרבתי ושוב שמעתי הלומות רגליים, מישהו היה שם
אחרי. יש ניצולים.
התקדמתי עוד קצת והגעתי ממש להתחלה, הצלחתי לראות מרחוק את
אותו פנס הרחוב שהשארתי עזוב, מואר. ואז קלטתי, מישהו הדליק את
האור שאני כיביתי.
הרוח המשיכה גם בלעדיי.