יום ג', שעה 7.00

עוד יום מתחיל, או אולי זה אותו היום מההתחלה? אני לא מבדילה
ביניהם בעת האחרונה. הינני שוכבת כאן, על מיטתי, וכותבת ביומן
שלי, זה שמכיל בתוכו את כל ימי אושרי וסבלי. הוא לעולם לא
מתלונן שאני מעמיסה עליו תלונות, תמיד שקט ומקשיב. גופו קשיח
ודפיו סופגים את הדיו, את יסוריי, את האהבות שלי. אין אדם
המכיר אותי יותר ממנו. אולי אפילו יותר מעצמי. אני נוטה
להשתנות ללא הרף. לשנות את הגישות והפילוסופיות. אבל הוא...
הוא כמו סימן שווה במתמטיקה שמרכיב אותי למישהי אחת שלמה.
באוזניי מתנגנת מנגינה של ג'ון קולטריין, באפי ריח השמן הריחני
מהנר. בראשי יש ערפל. לבי מרגיש קצת נעזב בצל חיי היום-יום
המשמימים שאינם תורמים מאומה לאני העמוק יותר. ועם זאת, אני
מרגישה רחשים בלב, כאילו משהו מרגש מאד עומד לקרות בקרוב, זו
תחושה של התרגשות גדולה שלא נותנת לי מנוח.
קמתי, התמתחתי, ניגשתי לחלון. אותו חלון שאני בוהה בו כבר שנים
על גבי שנים, בוקר בוקר. אח"כ אני ניגשת למראה, לראות איזה מין
יום צפוי לי. אני בוהה בשמים הלבנים, השמים הכי אהובים עליי.
אני מצליחה לראות מספר ציפורים נודדות דרומה. כמה הייתי רוצה
להצטרף למעופן... לעזוב את חוף המבטחים של הארץ ולהיות חופשיה
בשמים. פעם הנוף שלי כלל עצים וים. כיום, זה בתים ועוד
בתים...
קיבלתי הודעה בנייד. פעם זה היה מרגש אותי, אך כיום זה לא מביע
הרבה... רק משהו מוכר. חסר משמעות לי ולו. עצוב שמצב זה קרה,
אך אין דבר שניתן לעשות בנידון.

יום ד', שעה 18.00

יומני היקר, מתי האנשים יפסיקו להיות כל כך אנוכיים? כמה פעמים
עוד אאלץ לעבור בתופת העבודה הזה לבד. אין אדם אחד שיעזור
לנפשי לנשום?
אולי אני פשוט מתגעגעת... למגע, לנשיקות. למשהו שלא חוויתי
מעולם. משהו שירגיש אמיתי ויהיה אמיתי בעת ובעונה אחת. הייתכן
שכל חיי אחפש את רגש השלמות הזה שלעולם לא יגיע? אולי הוא
מתעצל, ויפתיע אותי אי שם במהלך חיי?
אבל אני כל כך לא בטוחה כמה שנים אחיה עוד.
העולם הינו מסוכן ואין לדעת. לא כל קיום פיזי הוא גם קיום
נפשי. נשמתי עלולה לצאת מגופי זמן רב לפני שאפסיק לנשום, ללכת,
לעבוד... לצערי האנושות בטוחה שהקיום מסתכם בקיום פיזי, אך אין
זה כך. אדם יכול לחיות זמן רב, אם הוא יתקיים פיזית בלבד.
הנשמה תמות מרעב זמן רב לפני הגוף. ואם זה יקרה לי בגיל
מוקדם?
ומהו בעצם גיל? ומהו זמן? בעצם הנשמה אינה מתה, היא פשוט יוצאת
מהגוף שלא מספק את צרכיה ומחפשת גוף חדש. משכן חדש שימלא את
צרכיה הרוחניים.
עיניי נעצמות...

יום ה', שעה 00.30

נרדמתי איתך בזרועותי, אני מקווה שלא מחצתי אותך, או אתה
אותי...חלמתי חלום מופלא. חלמתי שאני נמצאת במקום שהוא בשום
מקום ויש בו רק ים, אי ושמיים לבנים. קולות של ציפורים בשמים.
לפתע התחיל לצמוח לו פרח אדמוני לנגד עיניי. הוא היה הפרח היפה
ביותר שראיתי מעודי. לא רציתי לקטוף אותו, רציתי שיצמח כך
לעולם ויאיר ביופיו את השמים הלבנים במקום השמש. הפרח נטה
לעברי, ליטף אותי בעליו וחיבק אותי. לא פחדתי, הרגשתי שמצאתי
את מקומי בעולם.
הלוואי וארגיש כך בהקיץ...

יום ו', שעה 14.00

יומני היקר, אני נאלצת לכתוב שורות אלה על דפים אחרים ואעביר
אותם אליך ברגע שאמצא אותך. אני פשוט חייבת לשתף בחוויות שלי.
זה ממש תראפיה!
(אני מקווה שלא איבדתי אותך אתמול במסיבה)
אתמול בערב החלטתי לצאת למועדון ג'אז בנמל. החלטתי לנצל את זמן
הנסיעה ברכבת כדי לעדכן אותך באירועי היום שעבר. הגעתי למועדון
ופגשתי שם את חברתי הטובה שהחליטה להצטרף אלי הפעם, במקום שאני
אצטרף אליה.
התיישבנו על הבר והזמנו את המשקאות. אני שתיתי את האפל מרטיני
שלי מחוזק בוודקה, בדיוק כמו שאני אוהבת. אחרי לגימה ראשי כבר
החל להסתחרר אט אט. חברתי ראתה מספר חברים בקצה אחר של המקום
הלא כל כך גדול שהינו בו. מקום אינטימי ונחמד עם מוזיקה נפלאה
ורומנטית. השתחררתי ונכנסתי לאווירה. ריח האלכוהול והסיגריות
עשה את שלו והחזיר אותי למציאות המודרנית.

יום שבת, שעה 11.00

יומני היקר, אני כל כך מתגעגעת אליך, היכן אתה? אני לא מוכנה
להפרד ממך... זה לא הוגן!
לאור ההצלחה של הערב הקודם החלטתי לצאת שישי בערב שוב. הפעם
יצאתי למקום אחר באותו האזור. הוא היה לא פחות טוב מהקודם.
הפעם באתי לבד.
אני לא יודעת אם רציתי מראש שזה יקרה או שזה פשוט קרה, אבל
בערך אחרי כחצי שעה של ישיבה על הבר ופטפוט עם הברמן הגיע בחור
חמוד ויפה תואר והתיישב בכסא סמוך. הוא הזמין בירה מהחבית.
ברגע שהביאו לו את המשקה הנכסף הוא הסתובב לכיווני והביט היישר
בעיניי. היה לו מבט רך ונעים, צלול וחם. כיוון שהספקתי להסתחרר
מהדברים המאפיינים את הבילויים האלה הייתי משוחררת ופטפטנית
למדי. הוא פשוט המשיך להסתכל לתוך עיניי בלי לומר מילה ולשתות
את הבירה שלו. לפתע הרגשתי שאני מכירה אותו. הציפה אותי הרגשה
חזקה של קירבה וחיבה.
הוא לא הציג את עצמו, פשוט התחיל לדבר איתי על מוזיקה, ספרים
ודברים אחרים שאני אוהבת לדבר עליהם.
באופן מוזר כלשהוא, הוא ידע לקרוא את מהחשבות שלי ולענות בדיוק
את מה שהייתי רוצה לשמוע (לא בהכרח דברים שאני מסכימה איתם) זה
היה מאד מפתיע ועם זאת מסקרן. היה לו חצי חיוך מדליק כזה,
בדיוק כמו שאני אוהבת.
בסוף הערב הוא הציעה לי טיול על החוף. היתי כל כך מוקסמת
שהסכמתי ללא ההססנות הרגילה שלי.
הגענו לאחר כחצי שעה למקום שבאמצע הלילה היה ריק לחלוטין
והתיישבנו על סלע שטוח. הירח היה בדיוק במחסור של יומיים עד
להיותו מלא. איך הוא נראה כך בכל זאת. שביל האור שלו נפרס
בצורה חלומית על הים ובאופק יכלתי לראות ספינה קטנה. הוא שוב
הביט עמוק בעיניי. המוזיקה מהמועדון עדיין התנגנה בראשי כאילו
היא באמת קיימת מחוצה לו. הנשיקה היתה חלומית ועדינה. היתה רוח
קרירה מהים... רוח סתוית. הוא עטף אותי בזרועותיו וקירב אותי.
פיזר נשיקות עדינות על עורפי, גבי, ידיי ולחיי. הרגשתי משהו כל
כך אמיתי במפגש הזה, כל כך נכון... הרגשתי שהוא מכיר אותי כמו
שאני באמת על כל חלקיי. הרגשתי שהוא אהב אותי כמו שאני אותו.
זה משהו מעבר למילים, לצלילים, למראה...
היום בבוקר התעוררתי כשהוא בזרועותי, לא התפלאתי, לא הרגשתי רע
עם עצמי. ההרגשה הנכונה ביותר עברה בי. לפתע לבי אינו מרגיש
ריק, ולכל עודפי האנרגיה שלי יש תכלית. הרגשתי את עצמי זורמת
בו ואותו זורם בי. זו ההרגשה שייחלתי לה זמן כה רב. התחושה שלא
הרגשתי עם אחרים. בוקר, עברה בי הרגשה, תוך כדי קור השינה,
כאילו אני נמצאת איתך, יומני היקר, אבל לא היית ליד, והוא כן.
ועם זאת...

יום שבת, שעה 14.00

מקומך העסיק אותי מאז הבוקר. ואז נזכרתי בפתק שהיה מונח בתוך
היומן כשקניתי אותך.

בפתק נאמר:
"היה היתה אישה שאיבדה את תקוותה מן בני האדם הזכרים. עצב אפף
אותה על טבעם החסר אכפתיות וההקשבה. היא לא רצתה שבנה היחיד
יהפוך להיות כמו כל בני מינו ולכן יום בהיר אחד, היא הלכה
למכשפת העיר שלה וביקשה ממנה לפתור לה את הבעיה. לאחר זמן לא
רב, מספר צמחים וחומרים המכשפה הפכה את בנה של האישה לספר בעל
דפים לבנים וריקים. את הספר נתנה לאישה ואמרה שתמכור אותו בשוק
הפשפשים.
כאשר ילמד בנה להקשיב ולהבין את בנות המין הנשי יהפוך להיות
חזרה לבחור. וכך יומן זה הגיע אליך...
להאמין או לא להאמין זה בחירתך,
שיכתבו כאן חיים מאושרים".
לעולם לא התייחסתי עליו ברצינות, איך כעת, כעת,
כשאתה כאן אני תוהה האם הפכת להיות אותו הבחור,
הבחור שהיה בזרועותיי עוד הבוקר?!

יום ב', שעה 21.00

יומני היקר, חזרת אלי!
אני כל כך שמחה לכתוב שורות אילו ולדפדף בשנים האחרונות
שמתועדים בדפיך הריחניים.
אתה לא תאמין מה קרה לי!
הבחור הנחמד שפגשתי אז, במועדון...
הוא מצא את היומן שלי ביום בו הייתי בנמל.
הוא קרא אותו כל הלילה ויום למחרת חזר לחפש אותי באיזור. כל
שנה אני נוהגת להדביק תמונות פספורט עדכנית ביומני וכך הוא
זיהה אותי.
הוא אמר שהוא לא מצטער שקרא את היומן כיוון שכך הוא הכיר את
האני האמיתי שלי והוא יותר ממרגיש דברים כנים אלי.
איני יודעת אם להאמין לו, אך, אולי, יומני היקר,
אולי בכל זאת הבאת אלי את האהבה האמיתי אותה חיפשתי...
אולי משהו בפתק היה נכון בכל זאת...