התחלתי לכתוב, הוא שאל מה אני עושה. אמרתי שיש לי כמה שורות
למלא, הוא אמר שיש לו כמה שורות להוריד. כל אחד התחיל במלאכתו
- אף אחד לא הפריע לאף אחד.
כתבתי על אהבה, דיכאון, אומנות וסוציאליזם, הוא היה שרוע על
הכורסא הירוקה ובעיניים דומעות הרגיש את כל אלה בצורה מוחשית
יותר משאוכל אי-פעם לתאר במילים, כתובות כמובן, לדבר כבר באמת
הפסקתי לנסות.
הוא שאל אותי מהו אושר בשבילי. אמרתי שלכתוב עליו עכשיו. הוא
שתק כמה דקות, גם  אני המשכתי לשתוק  ולבהות במסך עם פרצוף
מאשים, ואז הוא הטה את ראשו לאחור ואמר שבשבילו האושר הוא
להסתכל על התקרה הלבנה ולראות את סבו ואביו משחקים טאקי
ביחד.כתבתי את זה - שאלתי את עצמי אם עניתי לו את האמת על
השאלה שלו, כי הרגשתי מאד מדוכא.
אחרי זה הוא עבר לספה ונרדם- אני רציתי להירדם גם  אבל הייתה
רק ספה אחת בחדר. קמתי ועברתי לכורסא.
אבא שלו וסבו עדיין שיחקו טאקי על התקרה. הסתכלתי עליהם ופתאום
חיוך עלה על פניי. ובתוך האופוריה הזאת עצמתי את עיניי ונתתי
למחשבות שלי לשוט בים הפנטזיות.
כשהסתכלתי על הספה הבנתי שהוא כבר הספיק לנטוש את החדר. גם
החבר'ה מלמעלה כנראה כבר אצו לעיסוקים אחרים.
הלכתי לשירותים, רוב הזמן פגעתי. אחר-כך הקאתי קצת. הרגשתי מאד
רע, חשבתי על איך הוא היה מרגיש במצבי. הגשם בחוץ הפסיק
והאספלט המואר באור פנס רחוב מחוץ לדירה היה בצבע צהוב חולה.
הפניתי את ראשי לעבר המראה והשוויתי. גם אני הייתי קצת חולה אז
אפשר היה למצוא את הדמיון.
הסתובבתי בחדר וחיפשתי משהו בתוך כל הבלאגן. רק אחרי רבע שעה
הבנתי שאני לא יודע מה אני מחפש.העולם לחץ עליי מבחוץ פנימה
ולי לא היה מספיק כח כדי להחזיר תשובה.
הזזתי את העכבר של המחשב. מסך לבן עם אותיות הופיע מולי, הקו
האנכי היבהב בסופם. הרגשתי שמשהו חסר שם - הוספתי נקודה.