כבר ערב,
דמדומי היום כבר עומדים בפתח.
החושך צונח, השמש שוקעת,
האור מסתלק לו, בשקט,
מחריש צעדים, מפנה את הדרך
לאופל לנוע...
ואני מלטף את עצמי,
האוהב...
מלטף את עצמי הרגוע.
ריח תשוקה משכר, משקר
אוהב את עצמי?
מלאך או שטן?
רק עוד רגע אחד,
אין לי כבר זמן
הקול משתנק,
מהגוף מתנתק
ריח גמירה, ריח הצוף.
ואני שותק,
היד מלטפת
חיה,  או פיה מתעופפת? עדר,
וריח כמון ממלא את החדר
טעם ילדות רחוקה, ריח תבשיל
שהבשיל
רעב לגופי ונפשי משיבה
מתנשף, מלטף
הגוף החלק מתחיל שוב לנוע
רועם חרישית
זה האיש? זה אישי?
או אולי זו אישה, או קוסם או
הילד בדלת
וקולה של אימא נוהה, מייבבת,
כמעט משתוללת
ואני מתאפק, סוגר את הפה
חזק, שלא אצעק
גיהינום או גן עדן?
נהרות גועשים בראשי הצווח
צורח, מתאפק, רק שלא אתייפח
וצורח הפה שצריך לאטום
אולי שתי לגימות, רק לסתום
את השד המייבב.
כי כבר ערב,
עומדים דמדומי המחר בפתח...
אני וגופי החלק, מול יום המחר
גופי הצורח,
שקע ומובס אל תנומה לא שקטה
אל הבוקר, זה אני במיטה?