מתמכרת לרעש המספריים שגוזרות את שיערי.
למגע המתכת הקרה על לחיי החמה, הרטובה.
עומדת מול מראה,
מסתכלת על הילדה שאט אט הופכת לנערה.
צופה בתהליך ההתרחשות.
מילדה קטנה עם גומות חן,
לנערה צנומה,לבנה, עייפה, עם תספורת לא ברורה.
בוכה על מה שאני.
המספריים נשמטות מידי, פוצעות את רגלי.
מביטה בבהלה על טיפות הדם שזולגות על הרצפה.
רצה אל ארון התרופות.
מחטטת, מחפשת כל דבר שיוכל לעצור את הדימום.
והנה הוא יושב שם, לועג לה.
מסיטה את עיניי משם.
יודעת שאם אסתכל שוב ארצה בו כל-כך שלא אוכל לעמוד בפיתוי.
אני זוכרת בבירור את כל הפעמים שהוא היה לידי.
למרות שהרופאים אמרו שלא הייתי בהכרה.
ידעתי בדיוק מה קורה.
שיחקתי אותה לא מבינה כלום.
לקחתי אותו בחפזון וזרקתי בזעם אותו מהחלון.
צורחת על כל העולם.
השכנים כבר לא שמים לב, ממלמלים "שתסתום כבר, המשוגעת..."
אמרתי לעצמי, "אני לא משוגעת, אני לא משוגעת..."
יושבת רועדת בפינת החדר.
מפנטזת על הפעם הבאה שאפגוש אותו.