סירות שעגנתי פעם אל שמך
מותרות עכשיו.

בכל שיר שנכתב אלייך
אני משליך רשתות כבדות
לאחוז בך בחיבוק של שושנה טורפת
אם תיגעי פתאום -

הבל. השקט לא נבקע.
מעט נלכדים זיכרונות פרומים,
מילים מדיפות רקב הזמן,

אף הכרישים החומדים נטשו בחמלה
מפני עלבוני
ורק את עוד חגה מסביב,
נושכת באצבעותיי האוחזות חבלים.

אל תנודי לי אם לא אחדל
לטלטל ידיים בנחשול המתהפך.
חזרי אל בקתת השיכחה,
שהמים יסגרו את החול
אחרייך

ובבואי להכות בחלון המוגף -
רוח זקנה רטובה שכמותי,
צווי על הים, ומהבל פיך
יקומו המלחים להמליחני לנציב עליהם
עד שלא יוותר לך מכל היותי
אלא המבט הזה לאחור.

בשורה  השלישית מהסוף: המלחים - מ"ם שוואית.