את הדברים היפים באמת, לא רואים מגובה העיניים. זה תמיד בין
לבין, כל הזמן להתנדנד ולשמור על שיווי המשקל. ואולי, אני בכלל
לא רוצה לשמור עליו. לא רוצה להמשיך באיפוק מבעבע. רוצה ליצור
הבזקים של שחור ולבן, לשלב אותם ולשמור עליהם אחד מהשני, כך
שלא יתאחדו ויצרו לי גוון חדש.
לא רוצה בהיר, כהה, אמצע. רוצה שחור ולבן.
מעדיפה לכאוב מאשר להרגיש לא שלמה. אני רוצה לשמוע מוזיקה
אחרת, להפסיק לשמוע רדיו ולזרום עם מה שיש. אני רוצה לקבוע
בעצמי את מוזיקה הרקע. את החוקים. אני רוצה להרגיש, ולרצות,
ולדעת. אני רוצה לנשום, ולגעת, ולדמם. אני רוצה להתחרט על
משהו. רק כדי שתהיה לי הוכחה, שמתישהו, הייתי פזיזה ועשיתי מה
שרציתי, גם אם זה לא היה הגיוני.
כשאתה שומע שקר לבן, זה כנראה מה שרצית לשמוע. השקר הלבן שלי,
לא כל כך טהור. לא חד משמעי. הוא שקר שחור לבן. אי אפשר לחיות
עם הפחד להתכלך.
כי את הדברים האמיתיים באמת, לא מוצאים בגובה העיניים. |
