צליל ההווה נבלע
בין הסקסופון לגיטרה.
ולי, שמכירה היטב את המנגינה,
זה צרם.
ההגברה שהייתה יצרה אפקט של עבר
שהרס את השיר
אך גם בנה אותו מחדש.
נתן לו טעם מוכר.
הדיסוננט הנקי שהייתי מורגלת אליו
כבר לא היה,
אך המשכתי לשמוע אותו במוחי.
ועדיין חיכיתי בתקוה, בצמא,
לתו שתמיד היה בו זיוף.
אך הסולן כבר למד לשיר
ושכח להרגיש.
האקורדים השתנו בכל חצי תיבה
אבל לאחר הבית הראשון
הם החלו להישמע לי אותו הדבר.
צליל ההווה נבלע
בין הסקסופון לגיטרה.
ואני התחלתי להבין שאת המנגינה הזאת
אני לא מכירה.
מוחי, הצמא לזיכרונות, ניסה ליצור לו אפקט של עבר.
אך בסופו של שיר, גם הוא נדם.
נעלם בין הסקסופון לגיטרה.