היה ברור לכולם ששמוליק ימשיך לימודיו בביה"ס לטכנאים
והנדסאים.
לא שקע בקריאת ספרים. הכין עבודות בכתב כמי שכפאו שד. הודה
בפני מוריו, שחיבוריו מורדים בחלקם מהמחשב. "לפחות אינני משקר
כאחרים", נהג להצדיק את עצמו, אחרי עימותים עימם.
במשפחה תומכת כשלו, ומפאת מצבו הבריאותי, היה ברור שייעשה הכל
על מנת שישרוד את ביה"ס התיכון על מטלותיו והבגרות הנכספת.
הטיפולים הרפואיים גזלו הרבה מזמנו הפנוי. קוצר הנשימה ממנו
סבל כמחלה כרונית מאז ילדותו לא ניתן לרפוי, אלא להקלה והפגה
בלבד.
בתקופת הילדות עוד השלו עצמם ההורים והמשפחה כולה שניתן יהיה
לנצח את המחלה.
האמת טפחה על פניהם, כמו ההבנה שהתגבשה אט אט אצל שמוליק תוך
תהליך ההתבגרות, שיש להסתגל אל המצב הקיים.
רופא המשפחה שליווה את שמוליק מילדות הסביר להם בבדיקה
האחרונה, כי יוכלו להתנחם בעובדה שרק כפסע היה בין הנורא מכול,
לבין המצב הנוכחי, שניתן לחיות איתו ע"ס טיפולים חדשניים.
ידעו ההורים כי מחלת הריאות  C.F, כפי שכונתה בז'רגון הרפואי,
מותירה תוחלת חיים קצרה לנושאיה.
התנחמו בעובדה, שדרגת המחלה אצל שמוליק הוכרה כבינונית וניתנה
לטיפול ושליטה רפואית.
לשמוליק ולסובבים אותו הובהר כבר מילדות, שהגבלות פיזיות
קיימות ויהיו גם בעתיד.
יוכל עם התבגרותו ובבגרותו, ככל שתוחלת חייו תאפשר זאת, לבצע
מטלות רגילות תוך פיקוח רפואי והגבלות פיזיות, שהיו ויהיו מנת
חלקו.
הרכין ראשו לשמע דברי הרופא, שהחליט לתאר ולהבהיר המצב בפרטי
פרטים טרם כניסתו של שמוליק לביה"ס התיכון.
שמוליק קלט מראה אמו, שסובבה ראשה כדי שלא יבחין בדמעותיה.
כעס והבין כאחד.
בשנה האחרונה ניכרה הסתייגותו מהפינוקים ומהחיבובים שהשפיעו
עליו.
מתחים וכעסים התרבו בשנה זו בינו לבן ההורים.הבינו כולם שיש
לוותר, להבין ולהפשיר את המתח, ככל שניתן.
הצורך להתחבר ולהתבלט בחברת הילדים היווה צורך ראשוני במעלה
לשמוליק. לא וויתר לעצמו גם בשעורי הספורט. היה ברור לו
ולאחרים שמקומו בשער במשחקי הכדורגל  -מובטח.
נלחם על מקומו, תרתי משמע, והצליח.
לא הסכים בשום אופן לליווי של קרוב משפחה בטיולי הכיתה
והתנועה.הוריו מצאו דרך, בהסתמכות על הבנת המורים והמדריכים,
לאפשר את השתתפותו תוך פיקוח סמוי מצד האחרונים.
אלה הסכימו לקחת אחריות מתוך ההערכה שרחשו לו ולמאבקו היום
יומי.

שמוליק התקבל ושובץ במגמת האלקטרוניקה בביה"ס התיכון.
יותר מהמשיכה למקצוע, עליו שמע מדודו שעסק בתחום זה, היה חשוב
לו להסתפח לכיתה המוכרת כמשיגנית, ולהשתלב בקרב קבוצת הבנים,
חלקם בוגרי החטיבה, שנחשבו מוצלחים גם כספורטאים וגם
כ"חרשנים". מוכרים כולם כחברה טובים.
נושא הבנות היווה מטרד  מבחינתו והוסר, לכאורה, מסדר יומו.
מי שנפגעה מכך היתה אחותו הצעירה ממנו , אליה היפנה חצי זעמו
ותסכולו.
שנת הלימודים הראשונה הסתיימה תוך התמודדות וקשיים.
לא תמיד נמצאה בתיכון האוזן הקשבת כפי שהוכרה לו ביסודי
ובחט"ב. הסתגר, לעיתים בחדרו בתום יום הלימודים, ולא שעה
להפצרות אמו , שבקשה להיות מעורבת ככל שאפשר.
למד שמוליק להסתגל לקשיים, ולמדו מוריו וחבריו לקבל אותו כמות
שהוא, על גחמותיו ועקשנותו.
בכיתה יא' החלו לעסוק בשני תחומים חדשים,נפרדים, לכאורה, האחד
מהשני: הכנה לשירות הצבאי והמסע לפולין.
שמוליק שתה בצמא כל פרט המתייחס לשרות בצבא, והתעניין בכל שלב
הקשור לנושא, בין אם בשעורים, הרצאות, ובין אם בשיחות עם
החברים.
בשמחה מהולה בגאווה הראה לחבריו את הצו שקיבל, כמו מבהיר לכולם
ולעצמו את ההכרה שניתנה לו, כמועמד לשירות צבאי ,ככל חבריו.
התרוממות רוח זו קצרת מועד היתה: הדעיכה החלה עוד בטרם זומן
לבדיקות הרפואיות הראשונות: הגיעו הוריו למסקנה שכדאי לזמנו
לשיחה עם רופא המשפחה על מנת להכינו לבדיקה הצהל"ית, ובעיקר
לתוצאותיה הצפויות.
"הצבא לא יוכל לקחת אחריות לגבי מצבך הגופני רפואי", פסק
הרופא, שהיה גם ידיד המשפחה, ומשום כך נטה לשוחח עמם בגלוי
אודות מצבו של שמוליק.
הבטיח לעזור במידת האפשר.
שמוליק לא היה מסוגל  להשלים.
בבדיקת המיון הראשונה הובהר לו, כצפוי, שהוא עשוי לקבל תעודת
פטור משירות צבאי.
חברי ועדת המיון בצבא ניסו לרכך במקצת את ההלם. ממכתבים שהגיעו
מההורים ומרופא המשפחה הבינו סיבת מאבקו של שמוליק, וחשיבות
השירות לגביו.
בשיחה עם קצינת תנאי שירות, בהמשך, הובהר לו שיוכל להתנדב
לשירות משימתי ביחידה עורפית כל שהיא, או במסגרת שירות לאומי.
לא רצה לשמוע.
הבהיר שמוליק לבני המשפחה, ולכל גורם שנפגש עימו בהמשך מסלול
הבדיקות וההתאמה, שמטרתו אחת: שירות ביחידת קרבית בתפקיד מטה.
למד, לשם כך, והכיר היטב את מבנה היחידות השונות.
שמוליק ידע שיש תפקידים מתוקנני קצונה או בד"א (בעלי דרגות
אחרות) המשובצים ע"י אנשי היחידה.
עם זאת, נמנע מלהכיר בעובדה, שתקנים אילו מאוישים ע"י אנשי
היחידה, ששובצו לתפקידים כנ"ל אחרי קבלתם אליה כלוחמים ובסיום
האימונים הבסיסיים.
מסיבה זו או אחרת, לעיתים שינוי פרופיל אישי, לא יכלו לשרת
בקו הלחימה, והוצבו לתפקידי מטה.
משום כך ועל סמך מידע זה, ראה את עצמו כמי שיוכל להימנות
עליהם.

משלחת תלמידי יא' לפולין היתה מורכבת מתלמידים, שבני משפחתם
מדורות קודמים הושמדו, רובם או חלקם, בשואה.
אב סבו של שמוליק ומרבית משפחתו , וכן ענף משפחתי מסועף מצד
אמו, נכחדו בה.
שמוליק נדרש לאישור רופא וחתימת הורים נוספת על החתימה הרגילה
בגין השתתפותו במשלחת.
לאחר שהמציאם להנהלת ביה"ס, נקבע הוא כמניח הזר וכקורא תפילת
ה"יזכור" בטקס שיתקיים בוורשה ביום ביקורם הראשון על אדמת
פולין.
סבו של שמוליק נמנע מלתאר את קורות המשפחה בזמן השואה.
אמון היה על ההנחה,שאין לפגוע בנפשם וברגשותיהם של בניו ונכדיו
בהקשר זה.
קטעי זיכרונות מלווים בתמונות דהויות הועלו וצפו,בכל זאת, מדי
שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תוך עלעול בדפי אלבום המשפחה
שאתו.
בקול רועד קמעה ובאצבע מגששת, נהג להצביע סבא על תמונות הנספים
ובהם אביו.
לקראת נסיעתו של שמוליק, קרא לו סבו, שנהג להסב אתם בערב שבת,
ופרש לפניו את מפת בית העלמין של העיר לודג', הכולל כ-400,000
קברים. במפה סימן בקו ירוק את מסלול הגישה לקברו של אביו, סבא
רבה לשמוליק, שנספה באקציות הראשונות, ועוד היה סיפק בידי
משפחתו לקברו כדת וכדין.
שמוליק קיבל לידיו את המפה והבטיח לכבד רצונו זה של סבו.
ההכנות למסע היו בעיצומם. לבד מביקורים ב"יד ושם" ובמוזיאון
לוחמי הגיטאות וקריאת חומר נדרש, חייבים היו משתתפי המשלחת
להגיש עבודה בנושא, אותו בחרו מתוך רשימת סדורה, ולהרצותה בפני
כל חבריהם.
מטלה נוספת היתה קשורה בהכנת טקס יום השואה. העמדתו של הטקס
כולו הוטלה על חברי המשלחת כולל קטעים ותיאורים ממסעם הקרוב.
שמונת ימי המסע אופיינו, כצפוי, בעומס רגשי.
חלקם, ובמיוחד הביקור במחנות ההשמדה מאיידנק ואושוויץ  היו
אפופי בעתה. ביום השישי  למסעם ,  חנו ברחבת בנין העיריה
בלודג'. הקהילה  היהודית בעיר זו מנתה כ 250.000 איש בטרם פרצה
מלחמת העולם השניה.
ביקש שמוליק רשות לפרוש מהחבורה יחד עם חבר אתו קבע, מבעוד
מועד, להשתתף בחיפוש בבית הקברות.
ראש המשלחת, שידע ואישר כוונתו זו בטרם צאתם,סיכם איתו שיצטרפו
לחברי המשלחת בתום החיפוש ברחבת האנדרטה המרכזית שבבית הקברות.
מיקומה היה מסומן במפה אותה קיבל מסבו.
לאחר כמחצית השעה לפת ראש המשלחת ראשו בבעתה: איך איפשר לשני
תלמידיו שוטטות ללא מלווה בשטחו הענק של בית הקברות?!
פנה וביקש ממחנך כיתתו של שמוליק לעזוב הכל ולרוץ בעקבות
השניים.
במעומעם זכר את השביל המרכזי והכיוון הכללי כפי שסומנו במפה בה
הציץ בשעתו.
המחנך, שיצא בעקבות השניים, לא הצליח להדביקם. תר אחריהם, צעק,
שאל  אנשים ולא נענה.
מי ששם לב למועקתו היתה קבוצת חיילים וקצינים, שבקרו באתר
במסגרת הסיור השנתי של משלחת צה"ל לפולין.
שמעו, התרשמו, קלטו הבעיה ונחלצו לעזרה.
תוך מספר דקות נצפו שני התלמידים במרחק מה, בצד השביל הראשי
החוצה את בית הקברות כשגבם מופנה אל הקבוצה המתקרבת.
אנשי המשלחת הצבאית שמו לב, שהשניים הדליקו נר נשמה על הקבר,
ונשמעו קוראים "קדיש".
נעצרה קבוצת הקצינים ואיתם המורה המלווה, האזינו בדומיה.
בעודם קשובים לקריאת ה"קדיש" שטח לפניהם יצחק, מחנכו של
שמוליק, את סיפור המעקב אחרי מקום קבורת הסבא רבה.
חש צורך לאפיין בכמה משפטים דמותו של שמוליק, תלמידו, כולל
מאבקו ודחייתו ע"י רשויות הצבא.
בין בחירי הקצינים במשלחת נכח סגן ראש אכ"א, האחראי במסגרת
תפקידיו גם על קליטת המתגייסים. התרגש יחד עם האחרים למשמע
התיאור והקשרו למעמד בו נכחו.
קבר הסב, הנר הדולק, ספורו של שמוליק והמצאותם הם, נציגי צה"ל,
תרמו יחד למסר יוצא דופן.
פנו לעבר האנדרטה בטרם הבחינו בהם שני התלמידים.
נפגשו ברחבה. עיניו של סגן ראש אכ"א צדו את מבטו של שמוליק.
ניגש אליו הקצין והחלו לשוחח.
בערב הופיעו שלושה קציני צה"ל ובראשם אל"מ תומר אבי, סגן ראש
אכ"א במלונם של התלמידים.

לאחר חזרתם לארץ קויים טקס יום השואה בבית הספר במועדו
כמתוכנן.
כשבוע לאחריו הגיע הוראת זימון מחודשת לשמוליק, לשם שיבוצו
לשירות חובה בצה"ל.
בספח הצו נרשמה הערה בכתב יד:
"הקוד ששלח סבא מבית הקברות בלודג' מחייב גם את חוקת צה"ל".  

                                                         
בהצלחה
 אל"מ תומר אבי
 ס. ראש אכ"א

בגוף הצו, כהוראה יבשה, נרשמה הבהרה הקובעת סיפוחו של שמוליק
ליחידת סיור ייחודית בתפקיד מטה.