וכשצער משתלט את מתאבנת.
כשהכאב עובר את מצטמררת.
כשהאבל תוקף הוא לא עוזב, לא נותן לך מנוחה.
וכשחיים באבל משתגעים.
מאבדים כל סיבה, כל ניצוץ.
כשנותנים לו לרדוף, כשמנסים לברוח.
הוא רק מגביר מהירות, תופס, מפיל חזק על הרצפה.
וככל שרצים, ככל שבורחים ככל שמנסים להתחמק. משתגעים יותר.
הוא לא נותן לחיות, הוא מחזיק ידיים, אדוקות סביב צווארך.
שומר שבכל תזוזה מיותרת תסבלי.
כשתנסי להנות, לחזור ולחיות תזכרי.
שתדעי שאת חייבת לסבול, זה כל מה שמגיע לך.
הוא מהדק, חזק יותר ויותר.
ואת מרגישה את נשימותיך מתקצרות.
את מדמינת אותו, אותם שוב איתך.
ואז את בורחת, בשיא הכוח.
את מפסיקה, את יודעת שאסור לך לוותר.
את לא תוכלי להיות איתם.
את חייבת להשאר.
לזכור, ולהזכיר.
את חייבת להיות פה.
לתמוך באחרים.
את חייבת לקחת את האבל, האכזר הזה.
ולחיות איתו, יד ביד.
להמשיך איתו הלאה, לאן שתרצי.
לקחת אותו לשיחה, להסביר לו שאלו החיים שלך.
ושאת אף פעם לא תשכחי, אותו, אותם.
אבל את תמשיכי לחיות, בשיא כוחך.
את תמשיכי לחייך ולצחוק.
כמשוגעת שנהיית.
כי מאותו הצער, מאותו הכאב, מהאבל הנוראי הזה.
את יודעת שהתחזקת ואת יודעת שלא תצאי.
את רק לומדת כל שנה מחדש איך לחיות איתו. |