אם הבית הוא המוח
המרפסת היא לשון התודעה,
עכשיו כבר ניתן להבחין
בניצני אופטימיות זעירה

אולי זו הרוח שמהססת בי
יחסי ידידות מופשרים
מחללי חדר ופתחיו
אל פיו הפעור לדרורי מחשבה

פתאום גבעולי הריגוש
מתנשאים בפרחוניות מה
וכולה מתרפסת כמרפסת
מפלרטטת קנוקנות
בתאוות צמיחה טיפוסית -
מנבילה את פרחי כאביי
מזמזמת להם תפילת אשכבה

שימות כבר הזמן שהגדיש עליי את גבולותיו

שלהי עידן המרפסת, ואני יונה
כבתוכו של לוע
לא להקיא לא לבלוע.

באחד האביבים