שני בתים במעלה הרחוב שלי גר זוג זקנים. יש להם המון נכדים
וכנראה שזה הבית האחרון בו הם יגורו. הזקן תמיד מטפל בגינה. זה
כל מה שהוא עושה. מעולם לא ראיתי אותו בתוך הבית. בכל פעם שאני
עובר שם הוא גוזם צמחים, עוקר עשבים לא רצויים או משקה את
הגינה. קיץ, חורף, אותו זה לא מעניין, הוא יעבוד בגינה. בהתחלה
חשבתי שהוא רב עם הזקנה ואז הבנתי שזה ריב תמידי. או שזה בכלל
לא ריב.

היום, בסופרמרקט, ראיתי אישה אחת. נראית כזאת סנובית. מרימה את
האף. דיברה כל הזמן בפלאפון שלה ולא הפסיקה לומר "כאילו"
ו"כזה". במקום להרים את הסלסילה היא דחפה אותה עם הרגל.
עצלנית. היא אמרה ל"פרטנר הטלפון" שלה שכבר כמה ימים שהיא קמה
בחמש בבוקר והיא לא יודעת מה לעשות. בהתחלה חשבתי לעצמי שמגיע
לה שתסבול, למרות שאני לא מכיר אותה. אחר-כך התביישתי בעצמי,
לא התכוונתי. ובסוף, בלילה, במיטה, נזכרתי שזה רק מחשבות. זה
לא פוגע באף-אחד.

כל יום בשעה שש בערב עוברת אישה מול הבית שלי. היא מטפלת בכמה
ילדים בהמשך הרחוב. כל יום, בשעה שש בערב היא נעצרת מול הבית
שלי. כל פעם אני במתח, מה היא תעשה עכשיו. היא עוצרת, מסתכלת
למעלה, נאנחת אנחה של רוגע ומדליקה סיגריה. תמיד אותו הדבר.
כבר חמש שנים. חמש שנים שאני רואה אותה נעצרת, מסתכלת, נאנחת
ומדליקה. חמש שנים שאני רוצה לצעוק לה "היי גברת! את חוזרת על
עצמך!". כל פעם זה עומד לי על קצה הלשון, אני כבר כמעט צועק
ואז, פתאום, אין לי אומץ. אני חושב לעצמי "למה לעשות את זה
בעצם?",  היא סתם תיעלב. או שהיא בכלל לא יודעת עברית.
 
פעם אח שלי לא נתן לי להיכנס לחדר שלו. בדרך-כלל הוא דווקא כן
נתן, הוא היה אחלה של אח. אבל באותה פעם, יום ראשון, הוא סגר
את הדלת ונכנס פנימה עם חברה שלו. הייתי סקרן. אולי הם
מתנשקים? אז בהתחלה דפקתי על הדלת, בשקט. והוא לא שמע אותי,
בגלל המוסיקה הרועשת הזאת שלו. אז דפקתי יותר חזק. יותר חזק.
יותר חזק. צעקתי עליו שיפתח. בסוף הוא יצא כועס מהחדר, רק
בתחתונים וצעק לאימא שלו שתבוא ותיקח אותי. לא רציתי. רציתי
להגיד שלום לחברה שלו, היא תמיד הייתה מלטפת לי את ראש. אמרתי
לו שאני לא רוצה ללכת לאימא שלו כי היא לא נחמדה. הוא שתק רגע.
נכנס לחדר שלו וטרק את הדלת חזק. היא פגעה לי ביד, אבל לא
בכיתי. התכווצתי במקום וחיכיתי לאימא שלו שתבוא ותיקח אותי.
היום הוא כבר לא גר איתנו. הוא גר בצפת. אימא שלי אומרת שזה
בצפון. אומרת שחזר בתשובה. אומרת שאבין כשאגדל. כשהמורה
לגיאוגרפיה שאלה איפה הצפון, אמרתי שבצפת. היא צחקה. אמרה שצפת
זה מקום של דתיים.

בחופש הגדול של שנה שעברה אבא אמר לי "נוסעים לכפר ערבי" ואני
נורא פחדתי. כי פרישמן, הילד הגדול מהכיתה המקבילה, אמר שערבים
הם רעים ושמי שמדבר איתם הוא לא בסדר וצריך לזרוק אותו לים,
כמו שהם רצו לעשות לנו פעם, ב73'. אז נורא פחדתי. אבל אבא אמר
שהוא יקנה לי מקדונלדס בדרך חזרה. אז נסענו, שעה או יותר. נדמה
לי שנרדמתי בדרך. כשהגענו אבא היה צריך להסתכל על איזה בניין,
בית-ספר חדש שבונים שם בכפר. הוא היה צריך לתכנן שם תעלות
מיזוג אוויר, כל מיני דברים כאלה שלא הבנתי בהם. אבא השאיר
אותי אצל החבר הערבי שלו. ישבנו אצלו בסלון. הערבי הציע לי
קפה. המורה לערבית אמרה שכשערבי מציע קפה אתה חייב לומר כן,
אחרת הוא ייעלב. אז אמרתי לא. שייעלב. ערבי מאנייק. אותי הוא
לא יזרוק לים! אחר-כך יצאנו החוצה והוא ישב איתי על ספסל ושאל
אותי כל מיני שאלות. פרישמן אמר שהערבים הם כולם רעים והם
שואלים שאלות כדי לדעת מה קורה אצלנו בארץ ואיפה הכור בדימונה.
לא עניתי לאף שאלה שלו. כמו שצריך. בסוף הוא שאל אותי למה אני
לא מדבר. אמרתי לו שאני לא מדבר כי הוא מאנייק והוא יזרוק אותי
לים. הוא שתק. ראיתי את העצב בעיניים שלו. הוא מלמל משהו
בערבית. אחר כך ראיתי ילדים ערבים משחקים כדורגל, הם דווקא היו
דיי טובים בזה. בבית הספר אמרתי לפרישמן שערבים יודעים לשחק
כדורגל. הוא אמר שאני סתם זבל ושהוא יזרוק אותי לים אם אני
אמשיך לדבר ככה. אז שתקתי. כי פרישמן הכי גדול.