הוא תמיד התחיל משפטים ב"מערכה ראשונה - תמונה שנייה". את כל
החיים סביבו היה רואה כהצגה ולכל פן בחייו היה מקשר אספקט של
תאורה, קולות רקע ועמידה.
אותו בוקר (אור לבן בוהק כיסה את הבמה, ערפילים טיילו באחוריי
הקלעים) ישב שפוף על מדרגה חופן בידיו סיגריה, בוהה בכלב
המתגרד וחושב דברים גסים.
אותם צהריים ישב כך גם.
וגם אותו ערב.
הוא מצא את עצמו יותר מידיי יושב ככה, ויותר מידיי את הכלב
מתגרד. אז הוא ליווה את הבמה רעשים דקים של נגינה. שבלעו את
רחשי הכלב.
תמונה שנייה
שחור/לבן, המדרגה גבוהה במעט. הכלב קטן בהרבה.
תסריטים איומים על ילדות ונפש התגלגלו לרגליו, התחיל להימאס
עליו שכולם היו קטנים וקראו את ציפור הנפש.
אין לו מגרות, אין לו מפתחות.
אותו בוקר ישב כך שוב. מסתיר ממנו את העולם במסך העשן.
תמונה שלישית
רק שחור. אין צבע. רחש דפים מקומטים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.