יוצאים מוקדם בבוקר מהבית
משאירים, אישה ישנה, וילדים שמשחקים במסדרון
הכבישים עדיין לא בוערים
השמיים עדיין שלמים
ברדיו משדרים שאריות של הלילה
ובראש, רצות המחשבות
ריצת מרתון לשום מקום
אלף פעמים, חצינו את העיר
אלף פעם לא יצאנו ממנה
בתחנת הדלק, הבחור שואל אם אנחנו רוצים קפה
ומתלונן בפנינו כל בוקר מחדש
שהצעירים של היום, הם לא מה שהיו פעם
ואני מתבונן, בזונה האחרונה
שעוזבת את הפינה שלה
לוקחת מונית, נוסעת
לא יודע לאן, נוסעים מכאן
הדרך נמשכת, מתפתלת ואנחנו מפחדים בכל פעם מחדש
שהיא לא יודע לאן אנחנו אמורים להגיע
מחנים את הרכב
שאר החבר'ה כבר הגיעו
מספרים שהיום יהיה טוב
אחרים, לא מבינים איך היום יהיה שונה ממחר
דופקים כרטיס
מדליקים סיגריה עם כוס קפה
אוספים סיפורים מאתמול בלילה
ומפזרים אותם לפי התור
בחוץ, יש שמש, ואנשים הולכים מהר
מפחדים להתגלות, מפחדים להיתקע במקום
ואנחנו מגלים בכל פעם מחדש
איך שורדים בלי שום כוונה
עובדים, והזיעה צורבת בפנים
עובדים, והגוף נסדק
מכונות מתחלפות, ואנחנו נשארים אותו הדבר
יש שעון והוא מתקתק
יש קולות, אנחנו מזהים את כולם
הפסקה, ויוצאים לאכול
קבוצות, קבוצות
מספרים, על צרות גדולות
מספרים, על חלומות גדולים
הכל מתערבב, ומחליף מקום
זה מה שאנחנו, זה מה שהפכנו להיות
זורקים את ההבטחות
זורקים את המלחמות
זורקים את כל מה
ששבר את הלב שלנו פעם אחת
והמשיך לדמם בתוכנו, השאיר אותנו ריקים
זה מה שהפכנו להיות
הפסקות קצרות, וחוזרים לחיים
והזיעה ניתכת בגוף, לא זוכרים את התפילות
תמונות של ילדות, לא זוכרים שום דבר
דופקים כרטיס בסוף היום, ויוצאים לשתות
ממלאים את החסר
בהפסקות קצרות
זורקים את ההבטחות, זורקים את המלחמות
זורקים את כל מה ששבר לנו את הלב
הדרך חזרה, כבר יודעת לאן להגיע.