אדם מתעורר,
אך הוא אינו הוא אלא אחר.
מעליו נעמדות המילים:

כאשר אותו הזקן מסתכל אל השמיים,
אין הוא רואה.
עיניו הלבינו היכן שראו שחורות,
קפאו היכן שהיו לאש.

הזיכרון והעצב בודדו את שאהב.

למה הוא פוקח את עיניו?
מתוך תקווה.
מתוך הרגל.
הוא נושא את עיניו בתפילה.

משום כך זיכרונו של הלב נצרב לאטו,
פעימה מתווספת לפעימה.
מימין לשמאל הניצוץ עובר,
פעם חיובי ופעם שלילי, אך שלם.
מחייה וממית, אך זוכר.
כזהו גם טבעו של עולם,
כזהו טבעו של הנעלם.