"בלבול", זה מה שיש לי לומר.  "מה?" שאלתי, תוהה לחלוטין מה
כוונתו. "כן, בלבול הינך מבולבל לגמרי ואתה לא יודע מה לעשות".
בין רגע מבטי הפך להיות כלאחר אכילת פלח לימון חמוץ במיוחד,
"מה?!, על מה אתה מדבר? מי אמר לך בכלל שהנני מבולבל?". "אין
צורך שמישהו יאמר לי, אני רואה זאת על פניך, אני מרגיש את
הריקושטים הקטנים שבאים מגופך, זה ברור כמו הירח בלילה והשמש
ביום!" "או.קיי, משהו לא טוב אצלך בראש". "מדוע הינך אומר לי
זאת?" כמובן שבשבילי זה היה רגע מושלם להתחכם " איך אני לא
אומר זאת? אני רואה זאת על פניך, אני מרגיש את הריקושטים
הקטנים שבאים מגופך, זה ברור כמו הירח בלילה והשמש ביום!",
וגיחכתי. "ממש מצחיק אתה בחורצ'יק". "אני יודע", "ובכן אם הינך
יודע זאת אז מדוע אינך מודה שאתה גם מבולבל?", "כי אני לא
מבולבל!" וכבר התחלתי להגביר את טון קולי. "טוב אותך אראה
בשבוע הבא".

וכך יצאתי מפגישת הפסיכולוג שלי. בחיי לפעמים הוא כזה מוזר.