פזמון:
אתה תשכב אפוף שינה,
אני אדבר על גוזל שעזב את הקן,
אשיר לו שיר, אקונן לו קינה,
שדבר לא תעיר ואותך לא תתקן.
x2
כן שינה לגוזל שעזב את הקן,
כן קינה לאם שלא תתקן.

בית 1
אתם סועדים בביתכם שבכפר,
והם צועדים אל מיטת העפר,
נרדמים בקבר שמעולם לא נחפר,
פורמים את החוט שמעולם לא נתפר,
הכל בעד חטאכם שמעולם לא כופר.

אתם ממשיכים לעשוק בצבירה,
לא מפסיקים את ספירת
הממון, אלא בכדי לעמוד בצפירת
ההמון, שנשבר ונקבר והפרט,
כאיש הסביר והאישה הסבירה.

אתם שסופרים אימהות בשקלים,
משחקים באקלים
משחקים בכולם ככלים,
נותנים רובים כבדים וקלים,
לבננו, לפני שהם מעקלים ת'כללים.

חושבים שאתם כל כך חכמים,
אבל אנו יודעות שאתם מרמים,
נותנים סמי הזיה במקום תנחומים,
אלוהים נתן רק לנשים רחמים,
ואתם כולכם אשמים, חסרי רחמים!

ואתם עוד עומדים שם אחרי הרצח,
מוסיפים חטא על פשע,
זורעים מלח על פצע,
משקרים לי כולכם בקושי מצח,
"עובדים קשה לניצחון" כשהוא אובד לנצח.

פזמון

בית 2
כשאני עסוקה בהטלת האשמה,
כל דמיך קוראים אליי מן האדמה,
מבעד למסכת שלמה של מלחמה,
גם את! זועקת אליי נשמה,
ומתחיל יורה של דמעות השלמה.

לבך מתדפק על דלת שדיי,
פועם ונוהם ללא די,
הוא רוצה לינוק בוודאי,
דם קר, כי חם לו מידי,
בכבשן, בצינוק שנוצר בידי.

אני שצבעתי דמך בירוק,
שרתי שירי הרס כשהיית תינוק,
למדתי אותך את הדלת לתרוק,
מבלי אף פעם לתת לה לחרוק,
למדתי לטעון אבל לא לימדתי לפרוק.

אל תשמין, תתרחק ממין.
למבוגרים תאמין,
תביט לשמאל ולימין,
את הסכנה אל תבין,
אל תפנים את ריחה המצחין.

ומאכלת אברהם בידי הלחה,
בעודי קוראת על ברכיי מולך,
רואה ברוחי אותך כבר בדרך שלך,
וכל מה שאני יכולה עוד לתת לך,
זה דמעות על דמים, ואיחולי הצלחה.