היא נכנסה לפאב מלווה בחברה. חישוב זריז של הנתונים הפיזיים
העלה כי היא בת... "שלושים ושלוש-שש גג" זרק לי רז כאילו קרא
אותי. "דווקא חשבתי יותר בכיוון של ארבעים עם גנים טובים..."
"גנים של רוסיה אתה מתכוון". הייתה לו חולשה אליהן.
היא התיישבה בהפרש כיסא אחד ממני, מה שנראה תמוה כיוון שהבאר
היה כמעט ריק. רז בינתיים הרים כוסית (היינו עוד בבקבוק
הראשון) לחיי יום הולדתו העשרים ושש. אוףףףף... אנחנו כבר לא
ילדים חשבתי, למרות שביחס אליו יש לי עוד שנה בקופה.
"לחיי זקפה וממון" זרק את הקלישאה שמגיל שמונה עשרה בערך אני
שומע, והשמיט את החלק של "...וזיונים המון". שום דבר לא משתנה
חשבתי. "שלא נשאיר - לא אלמנות ולא גרושות, ואם נשאיר אותן אז
בלי כסף" הוספתי אחת משלי.
"תגיד", הרגשתי ליטוף קל בכתף "יש פה משהו טעים לאכול?" שאלה
זו שלידי. "האמת שאין לי מושג" קימרתי שפתיים.
בינתיים קבלה את השתייה וזכתה את רז בהרמת כוסית גם כן. "בן
עשרים ושש היום הילד", הערתי. היא אמרה מזל טוב. "ובן כמה
אתה?" החרישה באזני. "עשרים וחמש", סיננתי. "אני יודע שלא
מקובל לשאול", רז שבר את השתיקה שנפלה בינתיים "אבל בת כמה
את?" טמנתי את ראשי במעמקי הדלפק על חוסר הטאקט, וכאילו שמה לב
לכך "אני לא מתביישת בגיל שלי - שלושים ושמונה" אמרה, "כבר
זקנה" הוסיפה כדי לסחוט מחמאה.  "זקנה זה לא גיל" דרשתי עם
אצבע זקורה "זה מצב רוח".
"ממש לא רואים, את נראית מצוין" אמר רז כמי שרואה אותה בלי
בגדים. חייכתי, נזכר באיזו מישהי מהאוניברסיטה שהתערבה, כנראה,
עם חברה שלה אם היא לבושה מוזר או לא ואז פנתה אליי - מעין
בורר מזדמן - ושאלה "מה אתה אומר על הבגדים שלי?" "שנייה, אני
צריך להלביש אותך חזרה ..." השבתי. היא צחקה, אגב האדימה
בלחייה.
הבאר החל בינתיים מתמלא באנשים "החבר האחרון שלי היה יותר קטן
ממך" קולה נשמע עמום ממעמקי מחשבותיי, אולם, ברור דיו כדי
שאבין לאן היא חותרת.
"ואללה?!"
"כן...", נאנחה לתשובותיי הלקוניות.
רז ואני רצים יחד שנים בין בארים, אהבות, בחורות, סיפורים...
לפעמים נדמה לי שהוא פינגווין. פעם אהב איזו מישהי שבסוף אכזבה
אותו, אם לומר זאת בצורה עדינה, ומאז הבנאדם לא מצליח להתחבר
לאף אחת (מהמקום שחשוב להתחבר למען הדיוק). אני יכול להבין
אותו. בשנים שחלפו מאז, התנהל מתוך כעס וחשבתי ש... "הייתה
תקופה כזו שהאושר בא בזעם" ציטט זמר אהוב וכאילו שוב קרא את
מחשבותיי. הוא תפס לי בצוואר והעביר לי חמש דקות נוסטלגיה
בצמוד לאוזן, מה שהזכיר לי רס"ר לחשן. "אתה עדיין חייב לי על
הקיבוצניקית", שלף איזה פנקס דמיוני מתוך ארכיון החברות שלנו.
חייכתי... מה שנכון נכון!
ושוב ליטוף של הזרוע "ומה אתם עושים בחיים ככה?" דיברה ברבים
כדי להיכנס אל תוך שיחתנו. רז סיפק בהתלהבות תקציר קורות חיים,
כאילו היה בראיון עבודה ומשלא עניתי שאלה "ואתה?"
"ככה וככה את יודעת... עובד.. לומד...", שוב בקצרה מקווה שזה
יספק אותה או ימשוך אותה כפי שאיש חכם אמר לי פעם "השאר חידה!
נשים מחפשות תעלומות", וכנראה צדק, שכן השאלה הבאה שלה הייתה
"מה בדיוק?"
כרגע ספציפית, אובד עצות ולומד איזשהו לקח, חשבתי לעצמי, אבל
סיפרתי שאני לומד מזרחנות ועובד ברשות המיסים בתפקיד של מניאק
שלוקח כסף מאנשים.
"אז תשאיר  לי את המספר שלך, אולי אעשה בך שימוש..." סיימה את
המשפט בנימה המשתמעת לשני פנים. אני חייב לציין שמפלס החרמנות
שלי עלה עם כל טיפה של אלכוהול שזלגה במורד גרוני. "הכלבה
חושנות", הלא היא התשוקה, מציצה בקנאה מכל מעשה אשר יעשו. ואף
עד שיאי צדקותם ולתוך-תוכו של רוחם הקר נכרכת אחריהם חיית-טרף
זו והעדר מנוחתה. ובאיזה חן", המשיך קולו של הפילוסוף הקודר
להדהד באזני "יודעת הכלבה חושנות להתחנן על נתח רוח, כל אימת
שמונעים ממנה נתח בשר", סיים להטיף. החלטתי לקחת את דבריה
לכיוון הבטוח "למה במה את עובדת?"
ספרה שהיא מייבאת ומשווקת נעליים ואז המשיכה לדבר והמילים עפו
לי בקטעי דברים, "ילדה בת ארבע עשרה"... "גבר מבוגר"... "החבר
שבערך בגילך"... "דירה בראשון"... הכל התערבב.
"מה זה משנה מבוגר... צעיר" ניסיתי להתחבר חזרה לשיחה איתה
"גבר זה ילד! בכל גיל".
"נכון", הסכימה "אבל בכל זאת גברים בגילי, ומעבר לו, הם חסרי
בטחון ונואשים ואפילו דואגים להראות לך את זה". לא הגבתי. מי
יודע?! אולי אני אהיה אחד מהם בעוד כמה שנים. רק גבר הנוהג
כגבר, הזכרתי לעצמי, יכול לשחרר את האישה שבאישה, אבל איך אני
נוהג עכשיו?!
הסתובבתי חזרה. רז לא היה שם כבר. מבעד לטשטוש הוא נצפה מנשק
את החברה שלה. הוא תמיד היה זריז וישיר ממני (מעשי הוא היה
אומר). אני הייתי ונותרתי "אולד פאיישן" או יותר נכון... "אתה
יודע שאתה תמים?" קראה את מחשבתי, מחייכת, שאריות פולי הסויה
נחות להן בזווית פיה. "תמים?!" חשבתי ביני לבין עצמי, מה קרה
ל"ערס", "קומבינטור", "תחמן" ו"מחוספס"?! אולי בכל זאת ממרומי
גילה רואים דברים שנשים בגילי מתקשות לראות, חוץ מנטלי שלי
(יותר נכון שהייתה פעם שלי), שצפה עתה בין גלי האלכוהול שבי,
אומרת שמיד התאהבה "בטוב ובתום שבעיניים". החלטתי לתת לזו
שלידי הזדמנות. "תמים?" שאלתי, "למה?"
"אנחנו יושבים פה ומדברים ובזמן הזה שמתי לב לפחות לארבע
בחורות שהסתכלו עליך ולך זה לא מזיז. מה לא שמת לב?"
האמת שלא, חשבתי. האמת שאני חושב שאת מנסה לבדוק אם אני שם לב
למה שאת עושה ולאן שאת חותרת, אבל החלטתי לזרום איתה "שמתי..."
שיקרתי, "אבל מנסיוני דברים שהחלו במקומות כאלו לא הרחיקו אל
מעבר לחניון, או ליתר דיוק אל מעבר למושב האחורי במכונית".
"נו ו..." שאלה, מבקשת לדעת מה רע בזה.
"שום דבר" עניתי, "פשוט עכשיו יש לי קטנוע", הוספתי, והתכוונתי
לומר שבעצם עכשיו אני מחפש משהו מעבר לזה. היא צחקה. רשמתי
נקודה לזכותי. נזכרתי ששבוע קודם לכן ישבתי עם מי שהייתה האהבה
הגדולה שלי במסעדה לחגוג לה את יום ההולדת, וכשקמה לשירותים,
שאלתי את המלצרית - מתוקה אמיתית שגבותיה פרוסות כמניפה מעל
עיניה - אם היא חושבת שיש לי סיכוי איתה. "תצחיק אותה" אמרה
אז, "עליי זה עובד". חייכתי וביקשתי ממנה לשאול אם אני מצחיק
אותה. כעבור מספר רגעים חזרה, חיוך מרוח על פניה והבשורה בפיה.
הודיתי לה והסברתי לה את המעמד. חיוכה נמחק כלא היה.
"אתה יודע לרקוד?" שאלה מושיטה יד דמיונית, שנייה לפני שאני
טובע בין שכבות ההיסטוריה הפרטית שלי. "זו הצעה?" שאלתי, אולם
השורה שלה נשמעה לי מוכרת והחזירה אותי חזרה לתקופה שלפני
הצבא. אז ניסיתי להתחיל עם בחורה, וביקשתי ממנה שתלמד אותי
לרקוד. "אתה יודע לזיין?" הפתיעה אותי. "כן..." שיקרתי לה. "אז
זה בדיוק אותו הדבר", חתמה והעיפה אותי בחזרה לכושלאמאשלי. מאז
למדתי שריקוד וזיון קשורים בחבל טבור.
"תלך אתה, נראה... אולי אני אצטרף" נפנפה אותי בעדינות, ושנייה
אחרי מצאתי את עצמי במרכז הרחבה בין מספר פרגיות, כאילו הייתה
זו החתונה שלי והיה עליי רק לבחור את הכלה. לא... זו לא הייתה!
התיישבתי בצד, עצמתי עיניים, לפעמים כך רואים טוב יותר, וחשבתי
שאכן יש באלכוהול משהו משחרר ומתיר ממסגרות חברתיות, אולם מצד
שני הוא כובל אותך לאמיתות פנימיות (לתת מודע פרויד היה אומר)
שהן לא תמיד נעימות. הן זהו פרדוכס האלכוהול, נשכתי את שפתיי.

חיפשתי את רז ומצאתי אותה - איך קוראים לה בכלל?! - מתנשקת
בלהיטות עם ציור של גוגן, שקרם עור וגידים. קמתי להפרד משאר
החבר"ה, ונדמה היה כי הכפלתי את משקלי בשעתיים האחרונות.
ובדיוק כשעשיתי את הצעד הראשון היא נצבה מולי "אתה הולך?"
שאלה. הנהנתי לחיוב ופתחתי כפיים כאומר "אין מה לעשות".  "איך
קוראים לך בכלל? לא אמרת לי" "כנראה שזה אף פעם לא היה חשוב"
עניתי לה ולעצמי על שאלה שעלתה בי קודם. "אפשר לפחות לקבל
מספר?" שאלה, ולא הבנתי בדיוק לאיזה מספר התכוונה. כך או כך,
לא היה לי כח לדיבורים. שרבטתי לה מספר טלפון שגוי על מפית
נייר, חייכתי. "נשתמע", צעקתי מרחוק.
יצאתי החוצה, הרמתי את הראש לשמיים כמחפש תשובות, הירח שכב
וגבו קמור על ערסל דמיוני. קנאתי בו. סיכום ביניים של הערב
העלה כי יצאתי עם כמות טלפונים, שלא מביישת את דפי זהב, ועם
חוויות מיניות של תלמיד כמורה בכנסייה הקתולית. התנעתי את
הקטנוע ודהרתי לפאב הבא...

"הלו, משה..." הקול נשמע מוכר כעבור מספר ימים "זו מיטל. רז
נתן לי את הטלפון שלך..."