זה התחיל לפני שלוש שנים בערך. מאז ביקרתי בעשרות דירות, ולא
נראה לי שאני יכול להפסיק. להגיד שאני מכור? לא יודע אם מכור
היא המילה הנכונה. כי זה לא סם, זה הרבה יותר מזה.
היינו שלושה-עשר בחדר המדרגות. רובנו בכלל לא הספקנו לעשות
סיור בדירה, אבל השמועות בין האנשים אמרו שהיא מציאה. רחוב שקט
ומרכזי, שני חדרים מרווחים במצב טוב ומחיר סביר. בקיצור, משהו
ששווה לסדר אליבי בשבילו ולרצוח את כל היתר. בעל הדירה עמד
בחדר המדרגות כמה מדרגות מעל כולנו. אחת המתמודדות הייתה
אחראית להדליק את האור כל פעם שנכבה - משהו כמו כל עשרים
שניות. אני הייתי האחרון שהגיע, וידעתי שאין לי סיכוי אבל
נשארתי בכל זאת. אולי איפשהו קיוויתי שתאונה בלתי צפויה, אולי
כבל חשמל איכשהו יפרוץ מהקיר ויחשמל את כולם, משאיר רק אותי
ואת בעל הבית עומדים, ובינינו רק גופות מפוחמות מעלות עשן.
"טוב, אני רואה שכולם מתים, אז אולי
אתה מעוניין להכנס אליה?
היא במצב מעולה." "טוב," אני אגיד בעודי פוסע מעל גולגולת
חרוכה, "בוא נעיף מבט." כן, מצוקת הדיור כבר היתה קשה מנשוא.
בינתיים, בעודי מחכה לזעם האלים שיעזור לי לחתום על החוזה,
הסתכלתי על המשכיר החמדן קוצר את הפירות.
"מי רוצה להכנס לדירה?" שלוש-עשרה ידיים מיד הונפו באוויר.
עכשיו יאלץ הרודן למצוא דרך יעילה יותר לשיפוט. "טוב, אז מי
היה כאן ראשון?" התעניין. אחת הבחורות אדומת הציפורניים הצביעה
והסתכלה סביב כדי לוודא שאף אחד לא מעיז לערער על הסמכות שלה.
לנו, אלה שפספסו את הנגלה הראשונה של הסיבוב בדירה לא היה כלל
סיכוי. בהינו בחלוצים ברי המזל (שבעה סך-הכל) מתפתלים תחת
שרביטו של המאסטרו. התפללתי שלמען התחושה הטובה שלי הוא יכריח
אותם להלחם אחד בשני עד המוות, "את עם השמלה האדומה, את תקבלי
את הנונצ'קוס. את עם הג'ינס - את תקבלי את כדור הברזל עם
הספייקים. מוכנות? דירה או מוות!!!" אבל לצערי הוא לא היה רע
מספיק, אפילו להכריח אותם לשים ביצה על כף ולעשות תחרות ריצה
הוא לא רצה. "מי רוצה לחתום עוד היום?" זרק המאסטרו לאוויר
וכל המועמדים הצביעו. "מי מוכן לשלם את המקדמה של אלף השקלים
עוד היום?" שוב, הידיים באוויר. "את!" פנה בעל הבית למועמדת
הראשונה, "את יכולה להביא לי אלף שקלים במזומן?"
"בטח, רק שאין אותם פה עלי."
"אני יכול להביא תוך חמש דקות" התפרץ מועמד מספר 2.
"גם אני יכולה! אני ארוץ לכספומט!" מחתה הראשונה.
"אוקיי, רוצי ותביאי לי כמה שיותר מהר את אלף השקלים ואת
נכנסת." היא יצאה לדרך בעוד בעל הבית מציץ בשעון כמו מ"כ אכזר.
השאר נשארו לעמוד שם, מקווים כמוני בסתר ליבם שהבחורה תהיה
מעורבת בתאונת דרכים כלשהי עם סמיטריילר, וששאר המועמדים לדירה
ישטפו בצונאמי מסתורי שיבקע מהצנרת (אבל של דירה אחרת, כי למי
יש כוח להכנס לדירה מוצפת ביוב?). אני כבר החלטתי להתייאש. יש
לי עוד ארבע דירות לראות היום ונראה שעוד רגע מתחיל גשם.
"אכפת לך אם אני אעשה סיבוב בינתיים בדירה?" נשמע קולה של אחת
מהמועמדות שכנראה היו אופטימיות יותר בקשר לתאונה עם
הסמיטריילר.
"אין טעם. יש לפניך עוד עשרה אנשים בתור וכולם רוצים את
הדירה." אמר בעל הבית וניסה להסתיר את תחושת הסיפוק שמעמד זה
העניק לו.
"מה אכפת לך? אני רק רוצה להציץ."
"טוב. בבקשה," פתח בעל הבית את הדלת ונתן לה לעשות סיבוב
בממלכה שכבר לעולם לא תהיה שלה. "אבל זריז, למה הבחורה עוד
שנייה חוזרת ואנחנו חותמים." הבחורה הנהנה ונעלמה בדלת, ולפני
שהבנתי מה אני עושה, כבר הצטרפתי אליה לסיור הרחמים. לא יודע
למה עשיתי את זה, הרי זה לא שידעתי מה הולך לקרות.
"זה קטע פולני כזה?" שאלתי. "את יודעת... לראות את הדירה רק
כדי שתוכלי להצטער יותר?"
"פשוט הדירה הזו נשמעה לי בדיוק בשבילי," היא דיברה בלי להביט
לכיווני, עיניה מרוכזות בדירה. "כבר ידעתי לפי מה שהיה כתוב
באינטרנט. הרחוב הזה, אני מתה עליו. נורא יפה פה וקרוב לים.
תמיד ראיתי את עצמי גרה ממש פה, ליד קופת החולים."
"את מתכננת להיות ממש חולה בעתיד בקרוב?"
"וגם בטלפון," היא התעלמה ממני, "בעל הבית נשמע נורא נחמד,
הרבה יותר מעכשיו, והוא אמר שיש בדירה פסנתר שהיה שייך לאחותו
הקטנה שעברה לאמריקה, ואמרתי לו שאני גם מנגנת והוא אמר 'איזה
יופי' ודיברנו איזה עשר דקות. אם רק הייתי מגיעה עשר דקות יותר
מוקדם, אבל החתול שלי ברח וחיפשתי אותו."
"אז החלום התנפץ?"
"הנה הוא!" מעבר לפינה התגלה הפסנתר הישן. הוא ישב עייף בין
הקירות שסוידו זה מכבר, מסתיר כמה מרצפות תל אביביות טיפוסיות
עם שבלונה כזאת של חום וחום בהיר. היא התיישבה על הכסא העגול
הקטן והבלוי והרימה את מכסה הקלידים. שני אקורדים הדהדו בסלון
המתקלף והמכסה חזר למקומו. היא הסתובבה בכסא אל עבר החלון
הקטן, משכה את התריס ואור מנורת הרחוב הראה כי התחיל לרדת גשם.
היא הביטה בנוף. שאריות האקורדים יצרו נופח רומנטי, או שאולי
זה היה טרגי. "אני הכי רוצה קומת קרקע! תראה, יש פה מלא צל
ודשא ושיחים, ובטח אנשים באים לנוח ממש פה." ניסיתי לדחוף את
הראש להביט אבל היא כבר הניחה לוילון להסתיר. "פה הייתי תולה
את הפוסטר שקניתי בלונדון. זאת תמונה בשחור לבן של אשה עומדת
על רציף מביטה באוניה מתרחקת. לא ברור אם היא פיספסה אותה או
נפרדה ממישהו. נראה לי זה משנות ה-30 לפי השמלה שלה. תמונה
נורא יפה. ופה," היא ניגשה לשולחן האוכל, "הייתי שמה את הפסל
שקניתי בהודו."
"פסל של בודהה?"
"מה? אה, לא. לא של בודהה. זה פסל של גנש, האל עם הראש של
הפיל. סחבתי אותו ארבעה חודשים בתיק והוא שוקל איזה 10 קילו."
היא המשיכה מכושפת למטבח. לפי הפנים היא נראתה לי די צעירה,
אבל התנועות שלה והדיבור אמרו אחרת. לא נראה שזאת הדירה
הראשונה שלה בתל-אביב. אולי חזרה מטיול ארוך בהודו, כזה שמעטים
עושים באמצע החיים. "יו, איזה יפה כאן. ויש מלא מקום. כאן
חותכים ירקות, כאן מערבבים..." היא הסתובבה במטבח הצר מכינה
שקשוקה דמיונית. "רוצה לעזור לי? קח, תבחש," אמרה והגישה לי
קערה ומזלג דמיוניים. זה היה קצת מוזר. משחק, אבל מוזר. אבל
היא הייתה מעניינת, אז בחשתי. "לא ככה, יותר מהר." הייתי קצת
נבוך אבל לא היה לה אכפת. "מי שהיה פה לקח את המקרר." שנינו
בהינו בריבוע מלא האבק על הרצפה שרק פסי חלודה דקים סימנו את
גבולותיו. "אם הייתי נכנסת הייתי צריכה לקנות אחד." וכמו כלום
היא ויתרה על המשחק והמשיכה הלאה, משוטטת בדירה שלרגע קצר עוד
לא הייתה שייכת לאף אחד. אחד עזב, שנייה נכנסת. היא הייתה יותר
מעניינת מיפה. האף טיפה שבור, הסנטר טיפה מוזר, השיניים קצת
מסוכסכות. אבל בסוף הכל התחבר במקום למילה "מכוער" למילה
"מעניין". אי אפשר להסביר את זה, זה כמו לתאר טעם מסוים. עקבתי
אחריה לחדר השינה. משתרך אחרי השמלה הירוקה שלה, שבטח הייתה של
אמא שלה אבל ישבה עליה טוב וגם הבליטה את העיניים הירוקות שלה.
אני אוהב את הבנות האלה שמנסות להתלבש מיוחד, אפילו שרוב
הפעמים הן נראות מיוחדות בדיוק כמו כל הבנות האחרות שמנסות
להראות מיוחד.
בחדר השינה ניצבה מיטה ועליה מזרון ישן וערום. ארון ענק כיסה
את הקיר כולו ובמרכז החדר חלון יחיד וגדול זרק פסי אור דרך
התריס על הקיר המחורר. היא התיישבה על המיטה. "כמה אנשים,
אה?"
"סליחה?" ניסיתי לעקוב, כבר קצת מפחד. היא הייתה לי מוזרה
מדי.
"כמה אנשים שכבו על המיטה הזו! כמה אנשים בילו פה לילות,
משתעממים, מסתכלים על אותה תקרה, מזדיינים, עושים ילדים...
וכולם בעצם שותפים. רק לא באותו זמן. איזה חייל נח פה אחרי
הקרבות של מלחמת השחרור בשנות הארבעים, מישהי שכבה פה ובכתה על
איזה מישהו שעזב אותה בשנות החמישים, ואז היא החליטה לעזוב כי
המקום עשה לה רע." היא חשבה לרגע ואז מיד קמה וניגשה לארון,
כאילו לא רוצה להדבק בעצבות הזאת שלא שייכת לה. "אולי יש פה
משהו?" והיא התחילה לפתוח דלתות. עשרות דלתות. ואני הצטרפתי.
וכשלא מצאנו כלום היא הביטה לתאים העליונים והסתכלה עלי כמו
ילדה שהבחינה בצנצנת של העוגיות על המקרר. "תעשה לי סולם
גנבים!" והיא הניחה את הרגל הקטנה שלה על הידיים שלי. מין נעל
ריקוד כזאת במידה לא גדולה יותר מ-36, כמו רגל של בובה. ולא
היה אכפת לה שהשמלה שלה כיסתה לי את הראש. הכל סביבי היה ירוק
וכמעט ולא העזתי להביט למעלה, אבל הבטתי. ובזמן ששמעתי דלתות
נפתחות ופקודות של ימינה ושמאלה, בהיתי בתחתונים שלה עם
הנקודות בגזרה של סבתא אבל עם גוף צעיר ויפה של נכדה. "הנה!"
ולפתע היא ירדה למטה מחזיקה בידה קופסת קרטון מאובקת. היא ישבה
על המזרון ופתחה אותה בהתלהבות. בתוכה היה סט ישן ממש של כוסות
תה וקנקן מחרסינה. סביר להניח שלא השתמשו בו לעולם. לכוסות היה
פס כסוף סביב הפיה ולאורך הידית, לצלוחיות גם. על הסט כולו היה
מצויר אוסף פירות.
"רוצה שאכין לך תה?" שאלתי בנימוס הולם לסט כוסות תה.
"אני רוצה להיות שייכת לדירה הזאת. להיות חלק מכל אלה. לתלות
את התמונות שלי על מיליון החורים האלה על הקיר. לשים אהיל על
המנורה הזאת. להיות שותפה של זה שקיבל את סט הכוסות הזה מסבתא
שלו ולא נגע בו מעולם, ושל זה ששבר את הידית מהדלת של
הארון..." סובבתי את ראשי כדי לחפש את הידית החסרה וכשהסתובבתי
בחזרה ראיתי אותה מסתכלת עלי. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא בעצם
ראתה אותי. "רוצה לשכב איתי?" היא שאלה באותה נימה ששואלים נהג
אוטובוס אם הוא עובר בדיזינגוף. ואני, עוד מסוחרר מהעולם הירוק
שמתחת לשמלה שלה, לא יכולתי לזוז. "סגור את הדלת," ציוותה עלי
בעודה שולחת יד לכתפייה שלה, חושפת כתף בוהקת. ניגשתי וסגרתי
את הדלת. דרך הסדק בריבוע הזכוכית הבחנתי באור חדר המדרגות
חוזר ונדלק. התקרבתי מפוחד למיטה והיא לפתה אותי בזרועותיה.
ידעתי שהיא לא שוכבת איתי. היא שוכבת עם הדירה, עם כל השותפים
שחיו בה, המשפחות הקטנות, הזקנים שגססו כאן, הצעירים שחיו
מפיתות וחומוס, אבל לא היה אכפת לי. ניסיתי לפתוח את הכפתורים
בחולצה אבל היא משכה אותי אליה, אל המזרון המלוכלך. השמלה שלה
הונפה מעלה וחשפה נקודות.
"סליחה?" נשמע קול מחוץ לחדר. "בחורה, בחור, איפה אתם?" זה היה
בעל הבית. הדפתי אותה ממני אבל היא לא שיחררה.
"תמשיך," היא התחננה. המיטה חרקה בעודה משחררת את החגורה שלי,
נאבקת עם הרוכסן.
"אבל הוא פה!" הייתי מבוהל. שמעתי אותו קורא במרפסת.
"תכנס!" היא הסיטה את התחתון שלה ומשכה אותי פנימה. בלי לחשוב
התחלתי לנוע. הכל היה שם כל כך נעים ומתוק.
לא חלפו שלוש שניות ונשמעו דפיקות בדלת החדר. "אתם כאן?"
עצרתי. ניסיתי לקום אבל הציפורניים שלה שרטו בגבי. "מה את
עושה? זה לא נעול!" הידית זזה והדלת נפתחה לה לאטה.
סובבתי את ראשי כמה שיכולתי וראיתי את בעל הבית עומד שם המום.
"אתם לא מתביישים! אני קורא למשטרה!" ובינתיים היא ממשיכה
להניע את אגנה, להפעיל סביבי את שריריה. הוא מחייג ואני חש בה
רועדת תחתי. "הלו? אני צריך משטרה דחוף לרחוב שלום עליכם. יש
פה זוג שפלש לדירה שלי..." והיא זזה, נושכת את שפתיה, מביטה אל
התקרה המצולקת, עוצמת עיניה וחוזרת אל תקופות אחרות, אנשים
אחרים. אולי אל החייל ממלחמת השחרור? "הם... הם... בחדר השינה.
לא, אני בעל הבית..." והכל מתכווץ ומתרחב והיא במקום אחר. אני
מביט בה לא מבין, ופתאום אני חולף דרך הירוק של העיניים שלה
ולרגע גם אני שם איתה באותו החדר בתקופה שונה, עם ריהוט אחר
ותמונות אחרות על הקיר, וארונות מלאים בדברים שכבר לא שם, ורק
אותו סט כוסות יתום בקומה העליונה של הארון. ואנחנו שוכבים
בסגנון שנות ה-40 הרדיו מנגן שירים במבטא רוסי כבד ואני חייל
אמיץ והיא האהובה שלי, המדים שלי זרוקים על הרצפה הזאת ואולי
מחר אני לא אחזור, וזהו. היא דוחפת אותי מעליה ומסדרת את עצמה,
ובלי לחשוב פעמיים היא פותחת את החלון ומזנקת החוצה אל הגשם.
אני קם ומביט אחריה, מספיק בדיוק לראות אותה רצה דרך החצר
ונעלמת סביב הפינה, ירכיה עוד רטובות ממני, נוצצות באור הירח.
הסתובבתי אל בעל הבית.
"הנה, הבחורה ברחה. אני נשארתי איתו לבד. לא, הוא לא גנב ממני
כלום, הוא... הם..." גמגם בעל הבית. החלטתי לא לחכות לרגע שהוא
יאזור אומץ. קפצתי מהחלון ונמלטתי באותה הדרך. עברתי את הפינה
ונשענתי על קיר הבנין השכן להסדיר את הנשימה. הרגליים שלי
מלאות בוץ ואני סחוט. ידעתי שלא אראה אותה שוב לעולם. ובטח עוד
כמה חודשים כבר לא אזכור בדיוק איך היא נראית. אבל ידעתי שאני
שייך לדירה הזאת מעתה ועד עולם. חלק מהביוגרפיה הנסתרת שלה.
שותף של החייל והבחורה העצובה. חלק מהריהוט. הקיום שלי מהדהד
שם יחד עם הפסנתר וחוזר מהקירות אל הארון הענק ומסיים בקנקן
התה. רצף הזכרונות שלי עובר עכשיו דרך רחוב שלום עליכם, ורצף
הזכרונות של הדירה עובר דרכי. איפשהו, במין רומן טפשי, אנחנו
יחד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.