קודם כל הייתי צריך ללכוד פיה, וזה מה שעשיתי. הבטתי בה מפינת
החדר, מכה בכלא הזכוכית בגופה, מנסה לפרוץ את דרכה. קליע ברק
קטן שלא מוכן לגווע. הבטתי בה, היצור המושלם הזה שעליו קראתי
בכל כך הרבה ספרים, ובכל זאת מחשבותיי נדדו: יכול להיות
שהשארתי כוס קפה בחדר השני?
הפיה ראתה אותי מתבונן. ידעתי שהיא מבינה מה קורה. היא רפרפה
בכנפיה פעם אחת ואז נעמדה במקומה.
התקרבתי. פיזרתי בזהירות את האפר מסביב לזכוכית ההפוכה. בדקתי
אותו בקפידה, שיהיה קו רצוף, ואז הרמתי את הזכוכית לכדי חריץ.
"אני מקווה שאת יכולה להבין אותי," אמרתי, "זה אפר עץ אלון, כך
שאני מקווה שלא תנסי לברוח. לא הייתי רוצה... כלומר, אני לא
רוצה להיות אחראי למה שיקרה. את מבינה? בבקשה תהנהני אם את
מבינה."
הראש הקטן שלה נע מטה מעלה, מבטה נעוץ בי. אישה קטנה, יצור
אגדות. אפילו כשעמדה נראתה לכודה באיזו תזזית. הרמתי באיטיות
את כיפת הזכוכית מעליה. "אני רק רו-"
"אתה בכלל יודע איזו טעות עשית?!" קראה בקול, "אני טיטיאנה,
מלכת הפיות! כבר עכשיו אנשיי מחפשים אותי! אם לא תשחרר אותי
עכשיו-"
"אני לא מאמין לך," השבתי, "את לא טיטיאנה."
"נכון," אמרה לאחר רגע, "נכון. אני הבת שלה. וכשהיא תגלה-"
"את גם לא הבת שלה."
"כן? איך בדיוק אתה יודע?!"
"כי אין לה ילדים. ככל שאני יודע לפיות אין בכלל ילדים."
היא הביטה בי בכעס, ובצדק. "מה אתה רוצה?" שאלה, "למה אתה עושה
את זה?"
רציתי שתבין אותי, רציתי שתדע שלא נותרה לי ברירה. מה רותם
הייתה אומרת עליי עכשיו? "אני צריך שתעזרי לי לכתוב את סיפור
הפנטזיה הטוב ביותר. סיפור אחד - 'הסיפור' - שיהיה טוב יותר
מכל הסיפורים האחרים."
"סיפור פנטזיה?"
"סיפור כזה שלא ישעמם אף אחד אף פעם, סיפור כזה שמתעכבים על כל
מילה ונהנים ממנו בכל זאת. שיגמרו אותו וישר יתחילו לקרוא אותו
שוב. ושוב, ושוב."
היא שילבה את ידיה. "לפיה אין כוחות כאלה."
"אני יודע, אבל את יכולה לכוון אותי למקומות הנכונים. להדריך
אותי."
"תן לי לנחש - אם אני אעזור לך אתה תשחרר אותי, נכון?"
"אין לי שום סיבה לשמור פיה לעצמי," עניתי.
היא חייכה חיוך עקום. "אתה רק בחור רגיל בעולם רגיל..."
"אני מבטיח לך."
"ואני אמורה לסמוך עליך? על מישהו שלוכד פיות?"
השתתקתי לרגע. הייתה לה נקודה טובה. "את חייבת, אחרת-"
היא הרימה את הקול, מפתיעה אותי. "עשה לשנינו טובה ואל תאיים
עליי! שלא תעז לאיים עליי!"
היא ביקשה לחשוב על זה ודרשה שאצא מהחדר. "לך כבר!" צעקה. לא
היה אכפת לי. זה לא היה עניין של כבוד. בכלל לא. הלכתי לחדר
השני - באמת שכחתי שם כוס קפה, חצי מלאה עם רקמה עדינה של חלב
חמוץ מעל. החזרתי את הכוס לכיור ושטפתי אותה, הכנתי כוס קפה
חדשה, ולאחר מכן חזרתי למרפסת. הבטתי מחוץ לחלון אל החמסין
שפקד את תל אביב. העיר נראתה לי משונה. הרחובות נראו לי עשויים
קרטון, תפאורה של סרט. הכל שטוח, הכל מרוחק. הרמתי את הספר
שחיכה לי וקראתי, מתישהו לאחר מכן חזרתי לחדר.

הפיה הסכימה. היא הסכימה להסביר לי מה אני אמור לעשות, איך
להגיע ל'ממלכה הישנה' - העולם שממנו היא הגיעה בעצמה - ואת מי
אני אמור לפגוש שם. "כמובן שאני יכולה לבוא איתך, להדריך
אותך-"
"זה בסדר," אמרתי לה, "אם מישהו יוכל להסתדר שם זה אני."
היא נאנחה. "אתה צריך מראות. שתי מראות גדולות."
יצאתי לרחוב בחיפוש אחר מראות. נכנסתי לחנות כלי בית ומצאתי את
עצמי אבוד במבוך של מוצרים שלא ידעתי למה הם משמשים. מה רותם
הייתה אומרת? היא לא הייתה אומרת כלום, רק צוחקת, את אותו צחוק
מתגלגל שאהבתי ושנאתי כל כך. היא הייתה השיפוצניקית מבין
שנינו. רק את המנורות היא התעקשה שאני אחליף, רק כדי שאני אעשה
משהו בבית, ובסופו של דבר החליפה אותם בעצמה. היום את העבודה
עושים החשמלאי או בעל הבית. לפחות עכשיו אני באמת אחראי על
נורות.
סחבתי את שתי המראות איתי, נבוך מכל מבט משונה שנשלח לעברי.
התפללתי שקניתי את המראות הנכונות, שלא אצטרך לחזור לרחוב פעם
נוספת.
בבית, הפיה ישבה ברגליים משולבות. היא נראתה מהורהרת, ורק
בקושי זעפה כשהסתכלה עליי. נדמה שהסתגלה למצב החדש שלה. היא
הסבירה לי מה הלאה באופן ענייני ומועיל.
"תצמיד את שתי המראות כדי שישתקפו בדיוק אחת בתוך השנייה.
תעקוב אחרי ההשתקפויות עד שתמצא את ההשתקפות הקטנה ביותר, ומשם
תמשיך הלאה לאיפה שאין עוד מראות. משם תוכל להיכנס."
"מה אני צריך לעשות כדי שהוא יעזור לי? לספר לו שלכדתי פיה?"
היא גיחכה במרירות. "לא, זה לא יעזור. פשוט תאמר לו מה אתה
רוצה. הוא כבר יבקש ממך משהו בתמורה. מה אתה עושה עכשיו?"
השלמתי את קו האפר שהכנתי מראש מסביב לחדר, לאחר מכן שברתי את
הקו שהקיף אותה. "אני לא יודע כמה זמן כל זה ייקח לי," אמרתי,
"אני יודע שהזמן כאן ובממלכות האחרות הוא לא אותו זמן - אבל
אני רוצה לוודא שלא תגוועי ברעב." הראיתי לה איפה האוכל - "לא
הצלחתי לגלות מה פיות אוכלות, הנחתי שפירות זה בסדר, אבל הכנתי
כמה דברים אחרים ליתר ביטחון." - והראיתי לה איך מפעילים את
הטלוויזיה - "אם באת לכאן כי רצית ללמוד עלינו - אז זו ממילא
הדרך הפשוטה ביותר. ככה אנחנו מעדיפים לעשות את זה בכל מקרה."
האם הצלחתי להפתיע אותה? לא נראה לי שציפתה לאדיבות כלשהי
מצדי. "תאמר את האמת, למה אתה עושה את כל זה? בשביל הכסף?"
"לא," עניתי, "בשום אופן לא."

נעמדתי ליד המראה. לקח לי זמן לעמוד מספיק באמצע כדי לראות את
ההשתקפות מבלי לחסום אותה. עקבתי אחר ההשתקפויות עד שהן נעשו
מטושטשות. נדמה היה לי שראיתי משהו, אז אימצתי את העיניים עוד
יותר. מצאתי את ההשתקפות האחרונה, קטנה כמו מראת יד של פיה.
המשכתי להביט הלאה. כתם ירוק הלך והתבהר. כתם ירוק ורענן כמו
כר דשא. דשא על גבי גבעות מוריקות אינסופיות. התמקדתי בירוק עד
שלבסוף לא היה דבר מלבדו...
"הבו לי לפיד!" שמעתי את עצמי אומר. ירדתי מהסוס הלבן הגדול
עליו רכבתי והתכוננתי לקרב. רגעים ספורים לפני כן עוד רכבתי
בנחת - כאשר לפתע הבחנתי באיכר ואשתו. טרול פרץ לאסם שלהם.
"הוא לכד את הילדה שלנו!" אמר הבעל, "אתה חייב לעזור לנו".
ניגשתי לעזור בשמחה וללא שאלות נוספות. עם מגן בידי האחת ולפיד
בשנייה נכנסתי לאסם. קיוויתי שהכל בסדר, שלא איחרתי את המועד.
ריח החציר התערבב עם ריח מתכתי מתוק ומחליא. הכבשים והעגלים
הנותרים נעו בתוך המכלאות בחוסר מנוחה. עם יד המגן שלפתי את
החרב מהנדן וזרקתי אותה על הרצפה, מכסה אותה בחציר עם הרגל.
התקדמתי עוד, מרים את הלפיד לגובה. הבחנתי בו אז, חבוי בין
הצללים. שמתי לב שלא פחד מקרני השמש כמו שחשבתי. הוא יצא
לכיווני באיטיות, יצור אדיר עם גוף רחב וידיים שריריות
וארוכות. גובהו היה כמעט כפול משלי. יותר משהיה מפחיד מצאתי
אותו מרשים.
"אני יודע מה אתה," אמרתי, "ואתה יודע מה אני. אם תלחם נגדי
תפסיד. השב את הילדה והסתלק, ואני אתן לך להסתלק מכאן."
גופו היה דרוך, הוא בחן אותי ואת הלפיד שאחזתי. מבט משונה עבר
בעיניו, "ואולי אתה כאן כדי לחשוף את פניי האמיתיות," אמר.
חשבתי על שאמר, ואז הבחנתי בכתם דם גדול על ערימת חציר. ידעתי
אז כי איחרתי את המועד. נשפתי. דיברתי ברצינות. "הן חשופות
בפני כל, הראית אותם כשהרגת את בת האיכרים."
הטרול נשף אוויר חם, הוא ענה לי בשלווה, "האם אתה כל כך בטוח
בכל דבר, גיבור?"
"בטוח ככל שאני צריך להיות."
"אז כנראה שאנחנו מה שאנחנו ולא יכולים להיות אחרת. אם זהו
טבעי - אז זהו גורלי - וכך יהיה."
הטרול זינק במהירות. לרגע קצר הלפיד הרתיע אותו, אך הוא שלח יד
ארוכה ופגע בידי. הלפיד התגלגל לרצפה. הרמתי את המגן בדיוק
לפני שהתרסק עליי. טפריו שרטו את המתכת, וכל מכה איימה לשבור
את ידיי. לאחר מכה נוספת נפלתי. הרמתי את המגן גבוה, והוא נשען
עליו בכל כוחו ומשקלו, מאיים למחוץ אותי.
"באמת חשבת שתהרוג אותי עם הגפרור שלך?" שאל.
"לא, לא ממש." שלחתי יד אל החרב החבויה בחציר. הוא שמע את הלהב
מגרד את הרצפה וניסה להתרחק, אך אני הרמתי את החרב כנגדו בכל
כוחי. היא ננעצה עמוק בבטנו ונותרה שם. לרגע הביט בפצעיו,
מתנדנד על רגליו הגדולות, ואז נפל על ברכיו וקרס על הרצפה.
איחלתי לאיכרים כל טוב והבעתי את תנחומיי. הם הודו לי בעיניים
דומעות, האישה מקוננת בקול, אך הבכי התחלף במהירות כשהבחינו
שניהם בילדה רצה במורד הגבעות לכיוונם. הבטתי אל האסם בעודי
עולה על האוכף. חשבתי על מה שקרה. 'פניי האמיתיות', הטרול אמר.
אור השמש לא הפך אותו לאבן ואש לא כילתה אותו - ובכל זאת נרתע
מהאור - כאילו ברח מכיעורו שלו.
אולי על דברים כאלו, חשבתי, צריך להיכתב סיפור הפנטזיה הטוב
ביותר.

רכבתי הלאה, תחת השמיים ובין הגבעות, תקווה קטנה עוד מקננת בי.
אולי עוד לא מאוחר מדי, חשבתי. אולי בעולם הזה השינוי עוד לא
היה מורגש. ביישובים הראשונים שביקרתי, נהניתי לשמוע סיפורים
על גיבורים מקומיים והמפלצות בהם נלחמו, סיפורים פשוטים
וטובים, אך ככל שהתקרבתי ליעדי, כך הלכו הסיפורים ונעשו
מורכבים יותר, אפלים יותר ומבולבלים יותר. לכל סיפור היו
אינספור גרסאות עד שלא היה ברור עוד מי הגיבורים ומי המפלצות.
לבסוף ביקשתי לא לשמוע עוד. המשכתי לרכב אל היעד שלי נחוש עוד
יותר ממקודם.
כשהגעתי לחומות העיר חיילים כבר חיכו לי. הם ציפו לי וליוו
אותי אל הארמון. חצינו רחובות מפותלים ועמוסים ביצורים דמויי
אדם. העיר הזכירה לי הזכירה לי מבוך, ותושבי העיר היו לכודים
בו. החיילים פינו את האנשים מהדרך בקריאות גנאי, ואני הכרתי את
המלך עוד לפני שפגשתי אותו.
תוך זמן קצר הייתי בחברתו. גבר מבוגר בעל פנים רציניות וקשות.
שיער שחור מאפיר נתן לפנים מסגרת. בעין אחת פזל. האיש הזה נראה
כמו מלך, חשבתי, אך באותה מידה היה יכול להיות מוכר בחנות
מכולת. סיפרתי לו למה באתי, ולאחר שסיימתי השפתיים שלו נמתחו
לחיוך.
"יש לי את הדבר אותו אתה מחפש: מחברת קסומה שעל דפיה תוכל
לכתוב את הסיפור שלך."
"ומה ירצה ממני אדוני בתמורה?"
"אתה רואה את החרב הזו? היא מהירה במיוחד וחודרת כל שריון
בקלות. וזה-" אמר והרים מסיכת עץ מהשידה שלצידו, "עם המסכה הזו
אני יכול לשנות צורה ולהיראות כמו כל יצור שאחפוץ. חפצים
קסומים שכאלו יש לי בכל מקום. אך הדבר אותו אני רוצה - אני לא
מוצא."
"ומהו הדבר הזה, אדוני?"
"אני לא יודע, ולכן אני מטיל עליך למצוא אותו." חידה, חשבתי.
כמובן. "במהלך השהות שלך תוכל לתחקר את משרתיי ולהסתובב
ברחובות כרצונך, אך מחוץ לחומות העיר לא אוכל להגן עליך. יש לך
שלושה ימים, אך אם תיכשל, אכבול אותך לשירותי."
"מה? למה?"
"אלה התנאים אותם אני מציע. האם אתה מסכים?"
התחלתי את חיפושיי בארמון, שם שאלתי את המשרתים על אדונם
וקראתי את תולדותיו ותולדות משפחתו. הוא נולד לשושלת ארוכה של
מלכים. שלטונו היה מובטח מתמיד, מעולם לא עורער על ידי מלחמה
או התמרדות. היה לו יורש מוצלח, הייתה לו אישה והיו גם מאהבות,
אך המשרתים סיפרו לי בסוד כי ליבו לא היה עם אף אחת מהן. אהבה.
כמובן שאהבה. אבל איך אני אמור למצוא עבורו אהבה?
ביום השני לחיפוש יצאתי לרחובות. לא הופתעתי לגלות כי בעיר
עשרות בתי מרזח, אך הופתעתי עד כמה היו עמוסים. בכולם ביקרתי,
מהמקומות העשירים שמוכרים יין מיובא עד למקומות העניים
שמייצרים משקאות עכורים בעצמם. אף אחד לא חידש את מה ששמעתי,
ובכולם מצאתי את אותו חוסר שקט שראיתי ברחוב.
העיר הייתה עמוסה מדי. "פעם היו רק כאן כפריים וסוחרים. אנשים
פשוטים. מדי פעם היו מגיעים הרפתקנים מבחוץ לחומות ומספרים את
הסיפורים שלהם. אבל עכשיו יש יותר מדי לוחמים ומכשפים בין
התושבים. יותר מדי פרצופים לא מוכרים." הזרים סיפרו שוב ושוב
את הסיפורים שלהם, סיפורים משונים בלי התחלה, אמצע או סוף -
מטביעים את יתר הקולות ומחמירים את המצב עוד יותר.
כששאלתי על המלך קיבלתי תשובות שונות, אך בעיקר שמעתי תלונות
על עריצותו.
"שמעתי שהוא שוקל להחרים את כל הנשקים," אמר לי גמד מחוטט
ומכוער במיוחד. "שרק חיילי המשמר יורשו להסתובב עם נשק."
"אולי הוא רוצה לשמור עליכם אחד מפני השני," הצעתי.
"אני שואל אותך, מה משמעות החרב כשכל פרחח נושא שרביט? לדעתי
הוא מנסה לדכא את המרד שיביאו המסים שלו."
"אתה כל הזמן כל כך מופתע," אמרה אשתו של הגמד. "אבל המלך הזה
לא קשה או אכזר יותר מאביו או אביו לפניו. אם תשאל אותי -
המסכן פשוט נולד לזה."
"ובכל זאת," ענה לה, "קיווינו שיהיה טוב."

בדרכי חזרה לארמון נתקלתי בקבצן זקן. הוא היה שכוב על הרצפה
הקרה ליד ערימת אשפה, הרים את ראשו כשהתקרבתי. "אתה הגיבור,
נכון? זה שהמלך הטיל עליו משימה?" עצרתי, הייתי עייף, הייתי
נואש. בתום היום השני ולא הייתי קרוב למצוא מה המלך אוהב או
רוצה. קבצנים הם מקור מידע טוב, קבצנים, לפחות בעולם הזה,
יודעים כל מיני דברים.
אם תשלם לי אספר לך מה המלך שלנו רוצה."
"אין לי כסף לשלם לך."
"ובכן, מדוע שלא תיתן לי את המגן היפה שלך? אין הרבה גיבורים
עם מגנים כאלה כיום."
העדפתי לתת לאיש את החרב או השריון, אך הוא התעקש על המגן.
הקבצן הסתכל בעיניים פעורות על חתיכת המתכת הכסופה, חיוך חסר
שיניים מתרחב על פניו. הוא התרומם ונשען על הקיר, ובקול צלול
של מספר סיפורים הוא סיפר לי אז על אהבתו הגדולה של המלך - עוד
כשהיה כנסיך נטול דאגות. המלך חיזר אחרי אישה, אך זו העדיפה את
הנפח טוב הלב שגר בפאתי העיר. צדקתי. אהבה, כמובן שזו אהבה.
למרות כל מה שהשתנה נותרו הקבצנים מקורות מידע אמינים ביותר.
הגשתי לאיש את המגן ויצאתי לבית הנפח.
בדרכי לשם הרהרתי. נזכרתי בדברים שלמדתי על משפחתו של המלך,
הדברים שאמרו התושבים. רגע לפני שדפקתי בדלת הבית עצרתי. עמדתי
שם ולפתע הבנתי אז מה המלך באמת רוצה.
"בוא לכיכר העיר לבדך בחצות," אמרתי למלך בבוקר למחרת.
הוא הסתכל עליי בחוסר אמון. "שם תיתן לי את הדבר אותו אני
רוצה?"
לטשתי עיניים אל השידה שלצד כיסא המלוכה. "כן," אמרתי,
"בוודאי."

באותו לילה יצא המלך לטיול רגלי כפי שלא עשה מזה שנים. לראשונה
מזה זמן רב היה משוחרר מכל דאגה - מתהלך בין בתי התושבים מביט
אל השמיים והכוכבים הפרושים מעל. איך לא ידע מה קורה סביבו,
מדוע לא שם לב? צעקה נשמעה. צרחת אישה. הוא הביט סביבו, אך אף
חייל או שומר לא נראה. הוא רץ אל תוך סמטה צרה, ומולו ראה את
אהובת ליבו משכבר הימים. היא הייתה שרועה על הרצפה, שיערה
הצהוב מדובלל מעל לראשה, מעליה השתולל טרול. המלך שלף את חרבו
ותקף. הטרול הסתובב וניסה לחסום את המכה הבאה. אך חרבו של המלך
הייתה קסומה ולהבה החד חתך את הטרול ברגלו.
צעקתי. לפני שהרים את החרב למכת הניצחון הורדתי את המסיכה ושוב
הייתי אני. דם חם החל לפרוץ מהפצע. הכאב היה נוראי. המלך הביט
באשת הנפח ואז הביט בי פעם נוספת. לאט לאט התגנבה לה ההבנה.
"קראי למשמר, הזעיקי חובש," אמר לה.
"הוא חטף אותי!" קראה בכעס. המלך נתן בה מבט חד ולבסוף היא
הלכה. נתתי לו מה שהוא רצה. ניצחתי.
במיטת חוליי חלמתי על שדונים ופיות, על חדי קרן ודרקונים, על
קוסמים עם כובעים מחודדים, על עולם קסום ותמים. לפרקים עלו
תמונות אחרות. אשת הנפח צורחת, הנפח חסר האונים. חטפתי אותה
מביתה והטחתי אותה על רצפת הרחוב. בחלום לא הייתה לי מסיכה.
הייתי טרול ונהניתי לעשות מה שעשיתי. מה אני עושה כאן? חשבתי.
אולי גם אני בורח מפני כיעורי שלי?
הפציעה ברגל החלימה, המלך העניק לי את המחברת בטקס חגיגי,
והסביר לי כיצד לחזור. ואני תהיתי: האם כל זה ייכתב בסיפור
הפנטזיה הטוב ביותר?

עמדתי בסלון הבית שלי מול שתי המראות. מחוץ לחלון עוד עמדה שמש
חמה ובוהקת. לרגע תהיתי: האם בכלל עזבתי? הפיה שכבה על המיטה,
מכרסמת ענב וצופה בטלוויזיה. "הצלחת?" שאלה.
הבטתי במחברת שבכף היד שלי. "הצלחתי. כמה זמן לא הייתי פה?"
"שעתיים וקצת."
הרגל שלי לא כאבה עוד, אך כעת הרגשתי עייפות כבדה. הכנתי לעצמי
קפה. "מצאת משהו מעניין בטלוויזיה?" התעניינתי.
"לא הצלחתי להתעמק במשהו אחד. זה די מדהים. כל מה שאני צריכה
לעשות זה ללחוץ על כפתור ותמונה אחרת הופיעה. הבנתי איך לחזור
לסיפור שלפני אם רציתי, אבל היו כל כך הרבה סיפורים... הרגשתי
שחבל לפספס."
"אז פשוט המשכת להעביר?"
הבטתי בה מעבירה ערוצים ברגשות מעורבים, בכל זאת שמחתי לראות
אותה נינוחה. התיישבתי על המיטה והיא אפילו לא נרתעה מפני.
לאחר רגעים ארוכים הפיה עזבה את השלט והביטה אל ארון הספרים
שלי. "תגיד, כל הספרים האלה שלך?" שאלה.
"כן."
"וקראת את כולם? כולם כולם?"
גיחכתי. "כן. חלקם יותר מפעם אחת."
בזווית עין ראיתי איזו הבנה מתגלה על פניה. כעת הסתכלה עליי
אחרת. היא הבחינה אז בתמונה של רותם לצד המיטה, אך ידעה לא
לשאול מי זו.
לאחר רגע של שתיקה היא דיברה. "אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך?"
שאלה, "הממלכה החדשה היא לא בדיוק כמו הממלכה הישנה. החוקים שם
אחרים. אנשים לא תמיד חוזרים משם."
"את תאמרי לי. אם אני חייב אז אני חייב."
"ואתה כמובן לא מתכוון לשחרר אותי לפני. ואם לא תחזור אני
תקועה כאן."
"מישהו בטח יבוא לחפש אותי. יש לי שכר דירה לשלם. מישהו ישים
לב לתיבת הדואר. ובינתיים, טוב, בינתיים יש לך טלוויזיה."
"למה זה כל כך חשוב לך?"
חיפשתי את הכוח לענות לה, אך לא מצאתי אותו. לא עכשיו. עוד לא.
לא עכשיו. "אז את מי אני הולך לפגוש עכשיו? עוד מלך?"
"סוג של מלך."

"כדי להגיע לממלכה החדשה אתה צריך ללכת לעיר. לא משנה איזו
עיר, אבל כשהשמש שוקעת, והכל קצת אפור ואי אפשר לראות טוב - אז
אתה צריך ללכת לאיבוד. ואני מתכוונת ללכת לאיבוד באמת. ואחרי
שהלכת לאיבוד - תמשיך ותלך לאיבוד עוד יותר."
הלכתי לאזור התחנה המרכזית, המקום המושלם ללכת בו לאיבוד. גרתי
לא רחוק משם, אבל תמיד דאגתי להימנע מהמקום. הייתה שם יותר מדי
תנועה לטעמי, יותר מדי דברים קרו שם, יותר מדי אנשים שהם לא
אני.
אז דווקא לשם הלכתי.
עוד לפני שהגעתי הפסקתי להסתכל על הדרך. תוך זמן קצר גיליתי עד
כמה קשה באמת ללכת לאיבוד, אפילו באזור שאתה לא מכיר. במשך חצי
שעה התהלכתי לפה ולשם, אבל כל פעם שהרמתי את המבט מצאתי איזה
רמז - שלט רחוב מוכר, כביש ראשי במרחק, המסעדה הזו בפינה של זה
וזה. כל פעם כזו נזפתי בעצמי. עדיין פחדתי. פחדתי ללכת לאיבוד
בתל אביב. או בכלל. פחדתי שאאלץ לשאול אנשים היכן אני נמצא,
ולסבול את המבט על הפנים שלהם. רותם הייתה צוחקת עליי. מבין
שנינו היא הייתה החברותית, אני הייתי עושה כאילו. היום אפילו
כאילו אני לא עושה.
הבחנתי אז ברחוב צדדי ונכנסתי לתוכו. השמש כמעט שקעה, ושורת
מחסנים נטושים נצבעה בגווני סגול ואפור. המשכתי ללכת, פונה
בסמטאות ונכנס לשבילים בין מבנים. מחצר אחורית של בית גלשתי
לסמטה. המשכתי ללכת בפיתולים, עד שהגעתי לרחוב ללא מוצא.
ניסיתי לחזור, אך כשהסתובבתי לא זכרתי מאיפה הגעתי. יצאתי לקרן
הרחוב, שום דבר לא נראה לי מוכר. עצמתי עיניים בעוד שהלילה
בולע את קרן האור האחרונה.

הבטתי בקבוצת האנשים ההפוכים שעמדו סביבי. הייתי תלוי מרגליי
והראש שלי פעם בכאב. גבר מזוקן בעל מראה של פרא אציל התקרב
אלי. "אני אשאל אותך שוב, אתה זוכר מתי נפצעת?"
"נפצעתי?"
האיש נראה חסר סבלנות. הוא שלח יד ונגע בצוואר שלי. כאב חד
התפוצץ, מתחיל בצוואר ושוחה במהירות בכל הגוף. כשמשך את ידו
היא הייתה אדומה מדם. "ננשכתי," אמרתי. נזכרתי אז. היצור
שראיתי בזווית עין, תמיד בזווית עין - כאילו התחבא שם, בקצה
המחשבה המודעת. "רק לפני כמה רגעים, יצאתי מהסמטה והותקפתי. לא
ראיתי מי זה היה."
זאב גדול ואפור נכנס אז לחדר, פוסע בטבעיות בין האנשים. האיש
שחקר אותי נראה מאוכזב, הוא התרחק ממני ואמר לאחד מהאחרים בחדר
להוריד אותי.
"הם נשכו אותו," מחה אחד מהם.
"הוא אורח של השאמאן."
הורידו אותי לרצפה. כעת יכולתי למתוח את גפיי ולהרגיש את כל
המקומות שבהם כאב. מכל המקומות הכאב בחזה היה הגרוע ביותר, כמו
לחץ קבוע שהתהדק סביב הלב. הגבר פנה אליי שוב, "אני מצטער על
הכנסת האורחים הגרועה, פשוט-"
"זה בסדר," אמרתי, "אני מבין."
הוא לא נראה משוכנע. "אל תדאג, עוד מעט השאמאן יסביר הכל."
חייכתי חיוך קלוש, הייתי חלש מכדי לענות. אולי בכל זאת הדברים
כאן יהיו כמו שהיו בעבר. אולי. בתקווה. נתתי להם להוביל אותי
מטה במורד מדרגות בטון. האוויר במקום היה קר ודחוס, ונעשה
מחניק עוד יותר ככל שירדנו. לבסוף הגענו לחדר מואר בנרות
שהסריח מרקבון ותערובת של ריחות חריפים. הם הושיבו אותי על
ברכיי, ומולי ישב נער צעיר בשיכול רגליים ועיניים עצומות. ראשו
היה מגולח ופניו היו צבועות. השאמאן, בלי ספק, אך ללא העגילים
והקעקועים שעל גופו היה נראה כמו תלמיד תיכון.
"אני חושב שאני צריך טיפול רפואי," אמרתי.
הנער פקח את עיניו. היה לו מבט בטוח וחמור. יתר האנשים יצאו
מהחדר, ורק אז הוא דיבר. "תוך זמן קצר הכאב שאתה מרגיש יחלוף.
הפצע שלך ייסגר וכל הסימנים ייעלמו. אתה תהיה חזק כפי שלא היית
מעולם. אבל, זמן קצר לאחר מכן אתה תמות ותתעורר בתור משהו
אחר."
"אני יודע. נשך אותי ערפד, ואתה המנהיג של עדת אנשי זאב. אני
מבין."
עיניו התרחבו בהפתעה, אך מיד חזר להיות שליו כפי שהיה. "האם
אתה תמיד כל כך בטוח בכל דבר?"
"לא," עניתי, "לא תמיד."
"הגעת מ'ממלכת האמצע'-"
"ממלכת האמצע?"
"-כדי לבקש משהו ממני. מה אתה רוצה לבקש?"
סיפרתי לו, והוא הנהן בהבנה. "ברשותי עט קסום," הוא אמר, "איתו
תוכל לכתוב את הסיפור שלך. התנאי שלי הוא שתשיג לי דבר אותו
אני רוצה ולא מוצא. אתה רשאי להסתובב בתחומי השטח שלי כרצונך,
אבל בכל מקום אחר לא אוכל להגן עליך."
"כמה זמן יש לי?"
"הערפד לא הספיק לנקז ממך את כל הדם, אבל בלילה של היום השלישי
הגוף שלך ימות. כשזה יקרה אתה תהיה אחד מהם. עד אז אתה חייב
למלא את הבקשה שלי, לאחר מכן אורה לציידים שלי להרוג אותך."
שלושה ימים, שלוש לילות. יצאתי מחדרו של השאמאן והתחלתי לחקור.
אנשי הזאב במאורה לא ששו לענות לשאלותיי. הייתי זר, והמנהיג
שלהם לא דרש מהם לשתף איתי פעולה. מצאתי שוב את האדם שחקר
אותי, הוא לא רצה שום עסקים איתי. ובכל זאת התעקשתי. מה היה לי
להפסיד?
"תראה, אנחנו פשוט לא יודעים, בסדר? הוא לא כמונו. יום אחד הוא
פשוט הגיע משום מקום. ואם אתה שואל מה הוא רוצה? לך תדע. אולי
שלום. סוף למלחמה המזוינת הזו."
הודיתי לו, אבל ידעתי שזה לא זה. שלום זה לא משהו שהוא לא מוצא
אלא משהו שהוא לא מצליח להשיג. יש משהו אחר.

יצאתי מפתח הבניין הנטוש לכאורה אל רחבת קרנבל, אלא שהקרנבל
היה לא יותר מאשר קרן רחוב. להבות כתומות בצבצו מפחים בוערים
וסביבם עשרות חסרי בית, חבורת פאנקיסטים התרוצצה מטה ומעלה
ברחוב, משחקים בכדור ומנפצים שמשות רכב בדרכם. יותר מדי, חשבתי
לעצמי. יותר מדי מהכול. עולם שהלך לאיבוד.
האנשים המעטים ששאלתי לא שמעו על השאמאן, אפילו לא בשמועות. הם
לא ידעו עליו כי לא רצו לדעת, כי לדעת היה מסוכן. כי לדעת היה
להתמודד עם הפחד, ויותר קל לעצום עיניים. בעולם הזה, חשבתי,
קבצנים אינם יודעי כל.
לא היה לי כיוון, ובכל זאת התקדמתי במהירות. סביבי נפרשה עיר
עמוסה וחסרת מנוחה, אך למרות גודלה נראו לי כל הרחובות דומים.
בכל אחד ואחד מצאתי סימנים לאגודות סודיות או בתי מחסה וכולם
היו שרויים בתוהו ובוהו. גם העולם הזה, חשבתי, גם כאן זה קרה.

באותו לילה התחמקתי מספר פעמים ממהומות ועימותים שלא יכולתי
להם, עד שלבסוף מצאתי גשר לישון תחתיו.
ביום השני התעוררתי עם השקיעה. האם ישנתי כל כך הרבה, או שאולי
הימים כאן קצרים יותר? הפצע שבצווארי כבר נסגר והראש הפסיק
לכאוב, אך הכאב בחזה רק הלך והחמיר.
המשכתי בחיפושיי כאשר נדמה היה לי שראיתי משהו. ניסיתי להתמקד,
אבל זה נעלם ברגע שהסתכלתי לכיוונו. הם עוקבים אחרי, חשבתי,
בלי שידעתי מי זה הם. ניסיתי להתחמק, בהתחלה באיטיות, ואחר כך
בריצה, אך הדבר המשיך לעקוב בנחישות. ניסיתי למצוא אותו - אך
הוא התחבא בזוית עין, תמיד בזוית עין. הפיה צדקה. בעולם הזה
אין גיבורים, רק ציידים וניצודים.
המשכתי לרוץ עד שנתקלתי בגוף זר. נפלתי על הרצפה. גבר עמד
מעלי, לבוש בג'ינס ובבדים מטולאים. הוא נראה מופתע לראות אותי
כפי שאני אותו, אך הוא התעשת לפניי ושלף סכין. "בחור, אתה צריך
לשמור על עצמך," אמר, "עכשיו תביא ת'כסף."
גמגמתי, לא הצלחתי לקום. הזר התקרב אליי, אך לפתע נעצר במקומו.
ידעתי כי הצייד נעמד מאחוריי. "הוא שלי," אמר הקול. עכשיו זה
היה תורו של הזר לגמגם, ותוך רגע הסתלק משם.
עצמתי את עיניי, רעדתי מפחד. חשבתי אז על רותם, כעסתי על עצמי
שלא התקשרתי אליה, שמעולם לא התנצלתי.
הערפד כרע על רגלו, ובאצבעו הדקה נגע בפניי. "הוא צודק, אתה
יודע. אתה באמת צריך לשמור על עצמך."
פקחתי את עיניי לראות אישה שהייתה יפה מכל אישה אחרת שראיתי אי
פעם. יותר יפה מרותם. עיניה היו בהירות מדי ושיערה בלונדיני
בוהק, חלק ונקי. היא הריחה מסיגריות ואלכוהול, וזה היה הריח
הטוב ביותר שהרחתי מעולם. "אל תפחד," אמרה, "אם הייתי רוצה
הייתי הורגת אותך קודם. אבל איכשהו ידעתי שאתה אחר, ידעתי
שכדאי לשמור אותך."
היא עשתה מה שהיא צריכה לעשות. הראתה לי את הלילה מבעד לעיניים
חדשות, סיפרה לי על עולמה ועל החיים בין אחרים כמוה. הייתי
בטוח בחברתה. כששאלתי על השאמאן היא צחקה, ואז נשקה לי, נושכת
את השפה שלי כמו חולקת איתי בדיחה פרטית. בלילה היא חלקה איתי
גם את מיטתה בבית דירות מהודר שהיה שייך לשבט שלה.
האם הייתי תחת קסם? האם זה משנה?
לפני שעלה השחר שאלתי אותה אם היא חייבת להרוג. "אל תדאג חמוד.
גם לי היו ספקות בהתחלה. אבל מתרגלים לזה. מתרגלים מהר. זה
הופך לחלק ממי שאתה, ואז מתחיל הכיף."
"ובכל זאת, אולי אפשר-"
היא קמה לרגליה, מעוצבנת בגלוי. "זה כל כך נדוש!" אמרה, "מה כל
כך טוב לך בלהיות בן אדם? אתה אוהב שהחיים בועטים בך? אוהב
לפחד כל הזמן? אוהב את הרגשות המבחילים האלה?" היא נרגעה אז,
ובקול שקט הוסיפה, "שום דבר לא טוב בכל החולשה הזו. אתה תראה.
מחר הכל יראה לך אחרת." היא יצאה מהחדר והותירה אותי לבדי.
מאוחר יותר יצאתי לרחוב. השמש הייתה חלשה אך הפריעה לי בכל
זאת. ישבתי על הטיילת והבטתי באנשים הולכים ובאים. הכאב בחזה
הלך והתעצם, הלב פעם בפראות של חיה מכותרת, ועם זאת הרגשתי את
הכוח שכבר הלך וגאה בי. ראיתי דברים יותר בבירור עתה, ראיתי את
האנשים כפי שהיו באמת. בכל מקום שהסתכלתי ראיתי אנשי חיה ומשני
צורה, מכשפים ומעלים באוב, מרגלים ואנשי מזימות. איפה בני האדם
הרגילים במקום הזה?
היא צודקת, חשבתי. כמובן שהיא צודקת. למה לא לוותר על החולשה
הזו? למה לא להתמכר לטירוף הזה? העולם הזה לא שונה מהעולם שלי.
ממלכת האמצע... וממילא לא ידעתי מה השאמאן מחפש, אז איזו ברירה
בכלל יש לי? המשכתי לחפש, מאתר את האנשים ה'רגילים', התמימים.
גם הם ידעו שמשהו לא בסדר, ובכל זאת המשיכו, בכל זאת התעקשו
להיות עצמם. היא אמרה לי שאני צריך לשמור על עצמי, אמרה
וחייכה. לפתע יתר הדברים שאמרה קיבלו משמעות חדשה. הבנתי את
התשובה. ידעתי מה השאמאן מחפש, וקיוויתי שאוכל לעמוד בכך.

בלילה הגעתי לבניין הנטוש. אנשי הזאב הסתכלו בי בחשד גלוי,
הריח שלי הסגיר את מה שהייתי, מה שעמדתי להיות, אך אני דרשתי
לראות את השאמאן והם נאלצו לפנות לי את הדרך. הלב שלי התאמץ
לפעום את הפעימות האחרונות שלו.
"מה זה???" שאל השאמאן, "זה מה שהבאת לי? ילדה קטנה?"
"לא." הנחתי את הילדה המבוהלת על הרצפה. חטפתי אותה מהרחוב,
חסרת בית קטנה. מי בכלל יתגעגע לאחת שכזו? היא ניסתה להשתחרר,
אך אני הייתי חזק ממנה.
"איזו מן חוצפה זו? איפה מה שביקשתי?" שאל בכעס.
"חכה."
"היום הוא היום השלישי, זאת או-"
"אמרתי חכה!"
באותו רגע החל השינוי. החזה שלי כאב כפי שלא כאב מעולם, כל
פעימה הייתה דקירה נוספת של חשיכה. כשלבסוף הלב נעצר הרגשתי
הקלה עצומה. החשיכה הייתה מוחלטת כעת, ואני נפלתי על הברכיים
ונעלמתי.
כעבור רגע הכל נעשה מואר שוב, בוהק וברור כפי שלא היה מעולם.
האם מישהו באמת הצליח להביע את התחושה? איך אתה נדחק החוצה,
ואיכשהו בכל זאת נותר אתה? אולי על זה צריך להיכתב סיפור
הפנטזיה הטוב ביותר. כאב מסנוור שטף אותי. צרחתי. אך את הילדה
עדיין החזקתי. מרגע לרגע העולם נעשה שוב ממשי, וכך גם צליל
פעימות הלב שלה, וכך גם הצורך שלי.
השאמאן הביט בי, עוצר בידו את חייליו מלהסתער. קמתי על רגליי.
קמתי אחר משהייתי. הרמתי את הילדה באוויר כאילו הייתה צעצוע.
הריח שלה היה משכר, ובאותו רגע שקלתי לוותר על התוכנית שלי,
לוותר על הכל ולהתמכר לצורך. ללכתי לאיבוד. אפילו שקלתי לתת
לזאבים לקרוע אותי לגזרים - אבל אם הבחירה לא הייתה קשה, לא
הייתה במחווה שלי שום משמעות.
הנחתי את הילדה. "אתם יכולים ללוות אותה למעלה," אמרתי. רגע של
הפתעה, ואני אמרתי שוב, "קחו אותה למעלה."
למשך רגע ארוך נעלנו מבטים, אך הוא הסיט את שלו ראשון. הוא שקל
את מה שקרה ואז הנהן. "בסדר," הוא אמר. לאחר מכן הגיש לי את
העט והסביר איך אני חוזר הביתה.

בחוץ היה חשוך לגמרי. לקח לי זמן למצוא רחוב ראשי, ולאחר מכן
גררתי את עצמי לתוך מונית. התיישבתי ליד הנהג, ואפילו החלפתי
איתו כמה מילים. אני מניח שקוראים לזה פרספקטיבה. נכנסתי
בהתגנבות, מקווה לא להעיר את הפיה. הייתי עייף. עייף מאוד.
מסוג העייפות שלא עוברת עם כוס קפה, גם לא אחרי לילה של שינה.
כשנכנסתי לחדר הטלוויזיה עוד הייתה דלוקה, אך הפיה כבר ישנה
בנחת על אחת הכריות. כיביתי את הטלוויזיה ושכבתי לצידה.
באותו לילה לא הצלחתי להירדם. הבטתי בפיה ישנה וחשבתי. תוך זמן
קצר חלקתי מיטה עם ערפדית, ועכשיו גם עם פיה, אבל ברותם לא היה
פחות קסם. איך לא הצלחתי לראות את זה? איך לא הצלחתי לשמור
עליה? איך נתתי לה לברוח?
מאוחר יותר בלילה הפיה פקחה את עיניה. "חזרת," ציינה.
"כן."
"אני שמחה," אמרה. היא השתתקה לרגע ארוך, מביטה בתקרה. "אולי
עכשיו אתה מוכן לומר לי למה כל זה?"
"כי אנחנו כבר לא יודעים מה טוב ומה לא טוב. כי זה כבר לא
ברור. את מבינה? כלומר, את ראית טלוויזיה, את יודעת למה אני
מתכוון, לא? יש כל כך הרבה דעות, כל כך הרבה אמונות. והבעיה
האמיתית היא שהן כולן נכונות. וזה עושה אותנו ציניים ואדישים."

"אבל למה פנזטיה?"
"כי פנטזיה לא אמורה להיות כזו... היא אמורה להיות... אחרת.
משהו אחד חייב לשמש כאמת מידה. לא אכפת לי מה זה יהיה - אבל
משהו אחד חייב לעמוד לפני כל השאר." השתתקתי. "זה בטח נשמע לך
מטופש."
"לא, זה לא נשמע לי מטופש בכלל, אבל זה נשמע לי מסוכן."
בבוקר הבטתי בפיה מתעוררת. השיער הדקיק שלה היה סבוך על הראש
שלה, בדיוק כמו שהוא סבוך על הראשים של כולנו. חתכתי לה מעט
מארוחת הבוקר שהכנתי לעצמי ומזגתי כמה טיפות של קפה. הקפה מצא
חן בעיניה במיוחד.
"אז יש לך את העט ויש לך את המחברת, עכשיו אתה רק צריך את הלחש
שייתן לך את היכולת לכתוב את הסיפור הטוב ביותר שלך."
"כן. אבל מי יכול להטיל עליי לחש כזה? את מי אני צריך לראות?"
"בוא נאמר שאתה לא צריך ללכת רחוק."
"היא בעולם הזה?"
"יותר קרוב."
הבטתי בה בהפתעה. "לא ידעתי שלפיות יש בכלל את היכולת-"
"לא לכל הפיות."
נאנחתי. כלאתי אותה, למה שתרצה לעזור לי. "ואת... את גם רוצה
לבקש ממני משהו?"
"בערך. זה יותר כמו תנאי. אני אתן לך את הלחש, אבל אם בכל זאת
תבחר לא לכתוב את הסיפור, אז תהיה חייב למלא שלוש בקשות."
"מה? זה לא הגיוני. למה שאני לא ארצה לכתוב את הסיפור?"
"הממ... נכון. אתה צודק. אז לא אמורה להיות לך בעיה."
"ומה הבקשות?"
"אני אומר לך רק אם זה יהיה רלוונטי."
"אבל אם אני מסכים עכשיו אני לא אוכל לסרב לך."
"בדיוק."
הלכתי לחדר השני כדי לחשוב על זה. חיפשתי את החידה בדברים
שהפיה אמרה אבל לא מצאתי. מדוע הייתה כל כך בטוחה? על אדן
החלון נחה קופסת סיגריות. אני לא מעשן, אלו היו הסיגריות שלה.
עוד אז כשאמרה לי שהיא עוזבת היא השאירה אותן. אומרים שאם
השארת משהו - זה אומר שאתה רוצה לחזור. אבל עד היום היא לא
חזרה. אולי חיכתה שאחזיר לה אותן בעצמי.
"בסדר," אמרתי לה, "אני מסכים."

ניצוצות קטנים בקעו מידיה של הפיה ונחתו ברכות על פניי.
התעטשתי, ואז שטפה אותי רעננות והקלה. "הלחש יתחיל לעבוד רק
עוד שלושה ימים," אמרה.
"את בטוחה שאת לא מנסה לעבוד עליי?" שאלתי.
"ולהישאר בדירה שלך עוד שלושה ימים ללא צורך? לא תודה."
"מה אני עושה בינתיים?"
"לא יודעת. מה שבני אדם עושים."
במשך שלושה ימים נשארתי בבית וחשבתי. חשבתי על מה שטוב ומה
שלא, על מה שהיה ועל מה שיהיה. הסתכלתי מהחלון אל העולם,
ה'ממלכה האמצעית' שלנו, על האנשים שחיים בו. חשבתי על רותם,
חשבתי להתקשר אליה. חשבתי.
וביום השלישי ישבתי לשולחן הכתיבה והתכוננתי לכתוב את סיפור
הפנטזיה הטוב ביותר. על מה הוא ייכתב? תהיתי, על מה הוא ידבר?
על סיפורי גבורה וטוב לב או אולי על פיתוי ואנושיות? על מלכים
וטרולים, או על ערפדים ואנשי זאב? מה שלא יהיה, אני כבר מחכה
בכיליון עיניים לקרוא אותו.
"אז מה אני עושה עכשיו, פשוט מתחיל לכתוב?"
"כן, בעיקרון. החלטת כבר על נושא?"
הבטתי בה בהפתעה. "מה פתאום? למה שאני אחליט כזה דבר."
"בטח. מה חשבת, שהסיפור ייכתב מעצמו?"
בהלה תפסה אותי. כן, ככה חשבתי למען האמת. מה פתאום שאני אחליט
דבר כזה? אני לא יכול לקחת על עצמי את האחריות הזו. הבטתי אל
ארון הספרים שלי, מחפש איזו תשובה. הסתכלתי על כל הספרים, על
כל הסיפורים, ואז הבנתי משהו: אחרי שהסיפור הטוב ביותר ייכתב,
אף אחד לא ייקרא את יתר הסיפורים האלה. אנשים יקראו אותו פעם
אחת וישר יתחילו לקרוא אותו פעם נוספת. מרגע שהוא ייכתב - אף
אחד לא ירצה לקרוא או לכתוב אף סיפור פנזטיה אחר. לעולם.
"מה קרה? למה אתה לא כותב?"
תפסתי את הראש בין הידיים שלי. "אלה האפשרויות היחידות? או דעה
אחת או אינספור דעות?"
"הדברים האלה משתנים. אולי מתישהו זה יהיה אחרת. אבל זה באמת
כל כך רע? אתה באמת חושב שזו הבעיה?"
"אני לא יודע." חשבתי על דבר נוסף לומר, אבל לא היה. פשוט לא
היה.

הפיה צפתה בי מהצד בעודי מטאטא את קו האפר לשקית. אחרי שסיימתי
התיישבתי לצידה. "אז מה את רוצה שאני אעשה?"
"קודם כל - אני לא יודעת מאיפה השגת אפר עץ אלון, אבל על כל עץ
שפגעת אתה חייב לשתול עץ חדש. אני חושבת שזה רק הוגן. דבר שני,
אני רוצה שתכתוב סיפור."
"זה לא מה שהתחיל את כל זה?"
"לא, לא. לא משהו מיוחד, פשוט תיעוד של חלק מהדברים שעברת.
אני רוצה שתכתוב ואני רוצה שתראה את זה לכמה שיותר אנשים. אולי
אפילו תפרסם באינטרנט הזה שאתם כל כך אוהבים. זהו, זו הבקשה
שלי."
"למה זה חשוב לך?"
"כי אתה לא היחיד שחושב כמו שאתה חושב, או ניסה את מה שניסית.
אבל אני מאוד מקווה שאחרי זה אתה תהיה האחרון."
"והדבר השלישי?"
"אני אוותר על הבקשה השלישית. שלוש זה לא כזה מספר יפה."
ראינו ביחד טלוויזיה, ולשם שינוי הכרחתי אותה להישאר על ערוץ
אחד. הסרט שראינו לא היה טוב כל כך, עוד גרסה מתומצתת לסיפור
שהיה אמור להיות משמעותי, אבל נהנינו ממנה בכל זאת. שתינו יחד
קפה, ולאחר מכן התכוננה ללכת.
"יש רק עוד משהו אחד שאני רוצה לשאול. משהו שלא הצלחתי לגלות
לא משנה כמה חיפשתי. לפיות יש ילדים?"
"לא," אמרה, "אין לנו. אנחנו לא נכנסות להריון כמוכם."
"אז איך אתן... נוצרות?"
"האמת, אני לא יודעת. אף אחד לא יודע באמת. אף יצור לא ראה פיה
נוצרת. יש תיאוריות, אבל בסופו של דבר אין לזה הסבר או סיבה.
אולי לא צריך להיות. אני רק יודעת שיום אחד התעוררתי על עלה,
כאילו ישנתי שם. אני זוכרת איך התמתחתי, מתענגת על התנועות
הראשונות. זו הבנה מלאה ונפלאה שפתאום אתה יותר ממה שאי פעם
היית. אתה קיים. כשפקחתי את העיניים ידעתי שזה הרגע השמח ביותר
שאי פעם יהיה לי - כי כל דבר - הכל - היה חדש. אבל זה גם היה
רגע עצוב, כי ידעתי שמעכשיו כל הרגעים הראשונים ילכו ויגמרו,
ובסוף שום דבר לא יהיה מרגש באותה מידה."
"אולי על זה צריך להיכתב סיפור הפנטזיה הטוב ביותר," אמרתי
לה.
היא חייכה, והתכוננה עתה לצאת מהחלון.
"רגע!" קראתי לה. הפיה הסתובבה. "תוכלי לומר לי איך קוראים
לך?"
"זה באמת משנה?" שאלה.
"אני מניח שלא," עניתי.
היא חייכה שוב ופנתה לחלון, מוכנה לצאת לדרכה.
"רגע, רגע!"
"מה?!"
"הלחש שהטלת עליי, הוא עדיין יעבוד? כלומר, הסיפור שלי יהיה עד
כדי כך טוב?"
הפיה התחילה לצחקק, והצחקוק הפך לצחוק מתגלגל שלא הפסיק, והוא
היה כל כך מדבק עד שלבסוף התחלתי גם אני לצחוק. צחקתי גם אחרי
שהיא יצאה מהחלון ונעלמה, וצחקתי גם כשהסתכלתי אל העיר, וגם
כשניגשתי לשולחן הכתיבה. הסתכלתי על המחברת הריקה, הסתכלתי אל
העט ואל מדף הספרים, הסתכלתי אל הטלפון ואל התמונה שעל השידה.

מה שבני אדם עושים? הם חיים, חשבתי. גם הסיפור הזה יכול לחכות
קצת. לקחתי את הפלאפון, את הסיגריות ואת המפתחות לאוטו. אני
כבר אתקשר אליה מהדרך.