1. התחלה.

פוקח עיניים לעולם לבן. האדמה רכה תחתיי ואני יודע בלי להסתכל
שזה חול. האופק פתוח, זהה. חול לבן. מדבר. אני מסתכל מטה,
לגופי. אני עירום. לא הייתי אמור להביא משהו איתי?
אני לא זוכר מתי הגעתי לכאן. מנסה רגע ויודע שלא אמצא תשובה.
נדמה שפקחתי עיניים ופשוט הייתי. מצאתי את עצמי. איבדתי את
עצמי. כאן. אני חושב: אני אמור להיות לחוץ. אפילו מבוהל. אבל
אני לא. עוד לא.
המחשבות באות לאט, כמו ממקום של צופה. איכשהו כל זה נראה לי
סביר, הגיוני. אפילו רצוי.
צעד אחד מוביל לאחר ואני מתחיל ללכת. לאן? לאופק, כמובן.
לתקווה שיש שם משהו למצוא. בעולם כזה כיוון אחד לא עדיף על
אחר, ואין סיבה להתלבט. יעד ראשון מוביל לשני ובינתיים שכחנו
להסתכל על הדרך. הכי חשובה הדרך. הכי חשוב להסתכל על הנוף.
אלא שכאן אין נוף. רק חול לבן. מישור שטוח שמשתרע עד קו
השמיים. אני הולך. מה עוד אפשר לעשות? הלכתי והמשכתי ללכת.
הולך וממשיך ללכת. הולך וממשיך. ממשיך. הולך.
אמור להיות קשה יותר. אמור לחשוב איך הרגליים בוערות והגרון
צורב. איך הראש סחרחר וכל הלבן הזה משנה לו צבעים. אני אמור
להתגעגע הביתה. לאנשים, למכוניות. אני אמור להשתתף ולשתף בכל
הלבד שהעולם הזה הוא עבורי.
אלא שעוד לא מספיק כואב. עוד לא. רק התחלתי והעור שלי עדיין
לח. אפילו כוויה קטנה אין לי. אני לא מספיק לבד, לא מספיק
עצמי.
לרגע אני מתעורר. שאלות מעשיות מעסיקות אותי. מה אני עושה כאן?
למה אני ערום? האם אני בחרתי בכך או שמישהו בחר בשבילי? למה
אין לי מים או קרם הגנה? ואיפה החיסונים שהבטיחו לי? הרי עברתי
בסוכנות הנסיעות קודם. אני זוכר גברת נחמדה עם שיניים בולטות.
קניתי כרטיס לאירלנד, איפה שקר וירוק כל הזמן. איפה שנוח. איך
מצאתי את עצמי במדבר הזה?
כנראה ככה רציתי את זה. ככה. בערום. וזה אולי טיפשי, וכנראה
חסר אחריות, אבל לא רציתי את החיסון. לא מהשמש, לא ממילה רעה.
אולי כאן אני אמצא את הסוף שלי. אם לא משמש וצמא אז אולי
מדברים אחרים. אורחים לא קרואים. אולי אמצא משהו אחר.
לעת עתה אין לי אפשרות לבחור. אני בוחר להאמין, להמשיך ללכת.
צועד, מתקדם, בתקווה שאתחיל לכאוב. בתקווה למצוא גבעה, אחת
גבוהה במיוחד - שמאחוריה אוכל למצוא משהו, את אותו דבר חמקמק
שהחלטתי לחפש. אבל בינתיים מישור, ואני הולך. ממשיך.

2. לילה.

צעדתי יום שלם והכאב לא בא. צעדתי, הלכתי, פסעתי. לא מביט
מעלה, לא מביט מטה. את השמש הכרתי רק כשצרבה, את האדמה רק
כשנשקה לרגליי. כל זה, כל היום, ובכל זאת הכאב לא בא. אולי זה
העולם שחלף על פניי ואני עמדתי במקומי. אולי דבר לא השתנה. אלא
שלפתע נפל הלילה.
אם הזמן הוא יחסי, ואם עבר מהר, אז כנראה נהניתי. ככה זה עובד.
אבל איך אפשר ליהנות במדבר? אני לא כאן כדי ליהנות. אני כאן
כדי למצוא את מה שמאחורי הגבעה, אולי את הגבעה עצמה. ובינתיים
כלום.
ובכלל - אם לא ראיתי שמש או צל, איך אפשר לומר שהזמן הוא יחסי?
יחסי למה? לעצמי? למדבר? למחשבות שלי?
הלילה ירד ואת הגבעה שלי עוד לא מצאתי. חשוך וקר עכשיו. חשוך
וקר כמו שלפני כן היה בוהק וחם. אני עדיין רגוע. אולי אפילו
קצת מחייך. לא אולי, באמת מחייך, אבל אולי לא הרבה. אני מהסס.
עברתי יום שלם כאן. הלכתי, הרגשתי, ועכשיו אני יכול לעצור. לא
לנוח, עוד לא, אבל לעצור.
נעמדתי במקום. טוב לעמוד כאן בדיוק כמו כל מקום אחר. אני מביט
מטה ומסתכל שוב על הרגליים. הן מלוכלכות, אבל אני לא דואג.
מתיישב. טוב לשבת כאן בדיוק כמו כל מקום אחר. זו בחירה לשם
בחירה, לשם קיום. לשם בחירה. אני בוחר כי אני חייב. כי לילה.
כי אני רוצה.
התיישבתי במקום והבטתי הלאה.
כל כך הרבה הלאה, איך אפשר לא להסתכל פנימה? זו האמת של המדבר,
של הלבד. אתה מסתכל החוצה ורואה פנימה, ושוב נושם את עצמך
החוצה. אתה מתערבב עם הרוח והיא נכנסת למחשבות שלך יחד עם
הכוכבים והירח והחול והעולם כולו.
איפה אני ואיפה סוכנות הנסיעות?
ככה. פשוט ככה. ככה זה, ככה אני, ככה. אני יושב. הזמן הוא
יחסי. לילה. מתי כבר החשיך? שעות? אולי כמה דקות? אין לפי מה
לדעת. בכלל לא רוצה לדעת.
והנה, הנה פתאום חיים מתחילים להתעורר. האם זה המדבר שזז או
אני? רחש אחד הופך לכמה ולפתע אני מגלה ששוב אני לא לבד. להפך,
אני מוקף. חיות קטנות, נחשים, חרקים. כל אלה היו כאן לפניי. אם
כך - מעולם לא הייתי לבד. מעולם. באמת? הם יוצאים מחוריהם
ומביטים בטיפש שמתהלך באור יום ולא בלילה.
"לא היה לך חם?" שאל נחש.
"חם, בטח שחם," עניתי.
"לא קר לך עכשיו?" שאל מכרסם.
"קר, בטח שקר."
"אתה לא מפחד?"
"מפחד, בטח מפחד."
"אז למה?"
"אני לא יודע," עניתי. "אולי ידעתי פעם, אבל אני לא זוכר."
הרגשתי שיש עוד לומר. התשובה ברחה יחד עם יתר המחשבות, יחד עם
הרוח. רעדתי קצת. "יהיה בסדר," אמרתי להם.
"לאן אתה הולך?" שאלו.
"אני מתקדם, זה מה שחשוב."
"מה שחשוב זה לחיות," ענו.
הם צודקים. "אתם צודקים," אמרתי. ברור שהם צודקים. אבל גם אני.

אחרי שהלכו נשכבתי על הגב. התמתחתי. זו זכותי לעצור, גם אם לא
לנוח. כי בחרתי. הבטתי מעלה. הייתי הרוח והחול והכוכבים
והלילה. נשפתי אותם החוצה. לא הייתי כלום.

3. גבעה.

משהו קרה. אני יודע. לא - אני לא יודע כלום. אני מרגיש, ואם
אני מרגיש סימן שזה נכון. משהו קרה. הבוקר הגיע ואני חוזר
וממשיך בדרך.
"מה הטעם במסע אינסופי?" אני שומע את עצמי שואל בקול. "הרי רק
מה שיש לו שם הוא סופי." אני חושב: למסע הזה אין שם שיצליח
להכיל אותו, או שיש לו שמות רבים מדי, מילים רבות שמתרוצצות
סביבו ומנסות ללכוד אותו ברשת של משמעות אחידה. המסע הזה הוא
לא נעלה, אבל הוא גם לא לא-נעלה. אז מה הוא? האם הוא באמת מסע?
לאן בדיוק? אני יודע שאני לא יודע, שאני לא זוכר.
אולי זו הבעיה. אני לא זוכר מדוע אני כאן. אולי הזיכרון צריך
להעסיק אותי, אולי השאלה הזו חשובה מהשאר.
אני מתכווץ כולי, מאמץ את עצמי שבפנים ובחוץ - אבל שום דבר לא
מגיע. אני עוצם את העיניים ומחכה שהמדבר ייעלם - אבל האור בוהק
מבעד לעפעפיים והזיכרונות לא מגיעים. אני ממשיך לנסות, ממשיך,
מתאמץ - שומע לפתע את הרוח. היא לוחשת לי אזהרה. אזהרה? ממה?
אני מרפה, ומרגיש את הנחשול שבתוכי מתקרב. לרגע אחד הם ממשיים,
כל הזיכרונות כולם. הם שבר של כל הדימויים והתמונות והסיומים.
הם מתקרבים אליי במהירות, דוהרים, דוהרים כדי לרמוס אותי. כדי
לפגוע בי.
לא! עוצם עיניים ומרים ידיים לפנים, מחכה למכה. שום דבר לא
קורה. הזיכרונות נעלמו.
אני מתנשף ומביט קדימה, קדימה בניגוד לאחורה, לאן שהזיכרונות
הלכו. עוד אבסורד, ובכל זאת לא מסתכל אחורה, למרות שאין. אסורה
לי חולשה שכזו. רק להמשיך מותר.
משהו קרה. אני מרים את המבט ורואה אותה במרחק. הנה היא. הגבעה.
תלולית חול. דיונה. בליטה קטנה על פני השטח. האם זו הגבעה שלי?
זו שחיפשתי? האם היא גבוהה מספיק? מהרגע הראשון שעליתי עליה
כאבו הרגליים. סוף סוף! זו הגבעה! זו הגבעה? אולי זו לא היא?
הריאות התכווצו ונאנקו. כל כך מהר? זו בטח לא היא. הראש התחיל
להסתחרר. בחילה עומדת בגרון. לא, זו לא היא. אני לא מוכן. לכן
זו לא היא.
בעודי מתאמץ לקחת את צעדיי האחרונים, החלטתי לקרוא לגבעה בשם.
אקרא לה 'ספק'. אם אקרא לה כך היא תיעשה מוחלטת, ואם תהיה
מוחלטת אולי תהיה סופית, ואם סופית אז ייחודית, ולכן האחרונה
מסוגה. זהו. ראש הגבעה. ואחריה? גבעות נוספות במרחק. אינספור
גבעות. האופק עוד רחוק, אך משום מה נראה עתה קרוב יותר.

4. מנוחה.

לא בגלל המרחק אני זכאי למנוחה. המרחק הוא כלום בלי סימני דרך.
הגבעה היא לא סימן, היא רק גבעה. אני לא זכאי כי הצלחתי להשיג
מטרה. את המטרה אי אפשר לפרק והיא עוד רחוקה ממני. המרחק הוא
כלום. אני זכאי למנוחה כי אני זכאי למנוחה.
אני מתיישב על ראש הגבעה ומשקיף, ומחכה. מחכה למנוחה.
אבל איפה היא? המנוחה שלי? איפה היא? אני מחפש אותה במבט ולא
מוצא. רגע הייתה ושוב נעלמה. אני לא מצליח לשמור אותה לצדי.
לרגע מגיעה, שוב מתרחקת. עוד דבר שנגוז, עוד דבר שברח. האם גם
האופק בורח? ואיפה אני בעצם, ולאיזה כיוון אני אמור ללכת? האם
הבחירה היא באמת לשם בחירה, או שאולי כבר עשיתי טעות וגזרתי את
גורלי? איך אחיה עם המוות? איך אלך עם משקלו על הגב? המוות
שלי, המוות השאלות, המוות של הבחירה. המוות שלי. שלי. אני.
עכשיו. עתיד. אני בוכה. לא בחרתי לבכות. ובכל זאת בוכה, ולא
נרגע. איפה הרגיעה? איפה המנוחה? למה אני לא נח? תנוח גוף,
תנוחי נשמה. תנשום-תנשוף. לאט. אתה יודע. אתה זוכר.
זוכר? ארורים הזיכרונות. לא זוכר כלום. לא רוצה לזכור. אני
באמצע מדבר. אני אמור להיות לבד. והנה סביבי אנשים ומכוניות
והשפלה. לאן תברח אחרי שכברת ברחת? לאן אם לא לאדישות? אני
בוכה. אני נבהל. מכסה את עצמי בחול. הירח הוא השמש והוא שורף
אותי. אני מכסה את עצמי. לא להישרף, לא להתייבש, לא למות.
זוכר? לא רוצה לזכור. רוצה לצעוק. רוצה להוציא החוצה.
זיכרונות ארורים. איפה המנוחה שלי?! איפה?!

אולי זו מנוחה. מנוחה מעצמי טוב יותר.

5. חבר.

"למה אתה ערום?"
שמעתי את הקול הקשה לצדי אבל סירבתי להאמין. איש זקן עמד לצדי,
לבוש בגלימות וסחבות באדום וצהוב. הוא הריח כמו טבק, כמו עשן
מדורה, ריח צורב וחריף ומוכר. קמתי בבהלה.
"אתם ערום," אמר שוב, "זה לא מוצא חן בעיניי."
"אני.. מצטער," גמגמתי, "אני.." כל הזמן הזה בו אני הולך,
ובכלל לא הייתי מסוגל להביט. להסתכל, כן, להתבונן, אבל לא
להביט. לא מבט קצר וחולף כמו האיש הזקן הזה ומבטו החמור. לא
התכוונתי, לא רציתי, בטח שלא תכננתי. "אני... אני..."
הזקן בוחן את כל גופי. האם נגעל ממני? האם הביט באיבר המין
שלי? "מה זה?!" רציתי לצעוק, "מי אתה בכלל?!, באיזה זכות אתה
בא?!" אבל לא אמרתי דבר. רק הבטתי באיש ובפניו הקמוטים
הזועפים, במצנפת המשונה לראשו. איזו מין הזיה מרושעת יצרתי
לעצמי?
"אתה צריך לשתות," אמר לפתע. תיכף ומיד הוריד את חפציו, שני
שקים כבדים למראה, והניח אותם על החול. משק אחד הוציא כוס חימר
ריקה. הוא אחז אותה בידו והביט בה. הוא אחז. הוא הביט. לא,
בעצם... הסתכל, התבונן. הכוס התמלאה מים מעצמה, מעצמו.
הזיה, בוודאי שהזיה.
"שתה," פקד.
שתיתי. רק אז כשהמים זרמו, רק אז שמתי לב כמה צמא הייתי.
סיימתי את המים בלגימה ושוב לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה
לומר. עכשיו מששתיתי הייתי צמא לעוד.
"עוד?" שאל.
הנהנתי.
"אז תאמר שאתה רוצה עוד, לעזאזל!"
שוב אחז בכוס, שוב התמלאה. ושוב. ופעם נוספת. לאחר מכן הוא לקח
את הכוס חזרה וארז אותה בתיק. הוא בעצמו לא שתה דבר.
"תודה," אמרתי.
הזקן הנהן והוציא כד חרס קטן מתיקו השני. הוא הכניס את
אצבעותיו לכד וכשיצאו היו מכוסות משחה. הוא קירב את ידו. "אתה
פצוע," ענה לשאלה שבעיניי. נתתי לו למרוח את המשכה על כל
הכוויות. בתחילה הייתה המשחה קרירה למגע, אך בין רגע החל העור
לבעור. הכאב היה מהמם, שחור, נפלתי לברכיי.
"זה כואב!" אמרתי.
"זה תמיד כואב."
לאחר שסיים לטפל בפצעיי הלביש אותי גלימת בד. "מי אתה?"
שאלתי.
"מכשף," ענה.
"למה אתה כאן?" שאלתי.
"אני לא," ענה, "גם אתה לא."
"ובכל זאת?"
"אני מבקר. באתי רק לבקר."
לבקר? זה הדאיג אותי. מבין גלימותיו הוציא משהו ובניגוד לרצוני
נרתעתי לאחור. זו הייתה חפיסת קלפים. "קח קלף," אמר.
"אני חייב?"
"כן."
"האם... האם אתה שולט בגורלות?"
"כן," ענה.
שלפתי קלף ובו ליצן עומד על גבעה ירוקה. "מה זה אומר?" שאלתי.
"מה שאני בוחר שזה יאמר."
הלכנו יחד, אך לא אמרנו מילה.
כשהבטתי בו ידעתי שהוא היה לי מראה כפי שאני הייתי לו. לא
הייתי עד שהיה הוא, והוא לא היה אילולא הייתי אני. הוא היה איש
זקן, ולכן הייתי גם אני. כאבתי את השנים שעברו כולן, אך גם את
כל השנים שעוד לא ידעתי, את כל החול והרוח שלא לקחתי לתוכי.
אלא שהוא רק בא לבקר.
עמדתי במקום. "מה אני אמור ללמוד?" שאלתי.
"מה שאתה רוצה."
"ומה אני רוצה?"
"את מה ששכחת לזכור."
חשבתי על מה שאמר. חשבתי ברצינות גמורה. "באמת?" שאלתי, "באמת,
באמת?"
לראשונה ראיתי אותו מחייך, והחיוך התרחב עד שלפתע פרץ בצחוק.
"מאיפה לי לדעת?" צחק. המכשף הזקן צחק. צחק עליי. התכווצתי
מבושה. חשתי את הלחץ הזה, הבלתי נשלט, וכבר עמדו דמעות מאחורי
עיניי. איך הוא עושה לי את זה? איך עבד עליי? הוא המשיך לצחוק
וככל שאני נעלבתי כך צחוקו נשמע לי בוטה ומרושע, ככל שנחלשתי
כך היה חזק.
"אני מראה לך!" אמרתי.
הזקן צחק.
"אני מראה! אני לא כאן! גם אתה לא!"
הזקן צחק. צחוקו היה. כך גם אני. הבטתי בו וראיתי את עצמי.
ואולי... אולי הוא לא היה החזק מבינינו. שנינו היינו אומללים
באותו מידה. אני מראה עבורו והוא לי, ואם הוא צוחק אז כנראה
שגם אני.
הבנתי את מה שאמר וצחקתי. צחקנו יחד. שני מטורפים על גבעות חול
לבן, באמצע מדבר של כלום. כלום, כלום, כלום. הכל. אני.
"קח, קח קלף."
"לא," עניתי, "לא הפעם."
"אז מה אתה רוצה?
"לבחור."
הזקן הנהן, ניקה דמעה מעינו והפסיק לצחוק. "אז בחר."
"אתה באמת שולט בגורלות?"
"לא, כמובן שלא."
שלפתי קלף ובו ליצן עומד על גבעה ירוקה.
"מה זה אומר?" שאלתי.
המכשף צחק פעם נוספת, צחוק קצר, גיחוך בעצם, ובין רגע כבר לא
היה שם. שוב לבדי. בידי נותר הקלף שנתן לי, ובו ליצן עומד על
גבעה ירוקה. הליצן היה עירום, הגבעה הייתה דיונה, והשעה הייתה
שוב שעת לילה.
שוב לילה.
שוב לבדי. עדיין כאן, במדבר הזה.
במקום בו עמד המכשף נותרה עתה מחברת.

6. מכשול.

מחברת. בחיי שזו מחברת. מחברת פשוטה בכריכה רכה. מחברת. היא
אוצר ומלואו. ובכל זאת אני חושב, עדיפים קוסמים וגורלות,
עדיפים דיונות וגבעות בלי סוף. מחברת. סתם מחברת. אני לא רוצה
להאמין, ובכל זאת היא שם. אבל אם אני לא מאמין היא לא יכולה
להיות. ובכל זאת ממשית. ממשית יותר ממני.
היא חיה מפחידה. מפלצת, בעצם. אני מתקרב ביראה פן תפצע אותי.
דפיה בוודאי לבנים וצחים, עד כדי כך היא איומה. אסור לי
להיפצע. אם אפצע אהרוס אותה, אלכלך אותה עם הדם ואקלקל אותה עם
כל האני שנשפך. היא יצור משונה. הרי היא קיימת רק כהד, כלי ולא
יותר. ובכל זאת יותר ממשית ממני. אני נוגע למרות שאני יודע
שאסור. אולי אם אגע בה אזכה בתכונותיה הטובות.
המחברת פתוחה עתה. כמו שדמיינתי, דף חלק. לא, עשרות דפים
חלקים. בוהקים יותר מהשמש ולבנים יותר מהחול. עולם שלם מחכה
שם, מחכה עבורי. עולם שלם מחולק ומסודר לעמודים מלבניים.
אני מביט. מה יהיה אם אני טועה? אולי היא לא העולם כולו, אלא
להפך. אולי היא הריק, וכל הלבן הזה הוא כלום. כלום? אני מביט
אליה והיא מביטה חזרה, נועצת מבט. היא תופסת אותי, מקרבת אותי
אליה. אני נופל לתוכה - מחפש אחיזה. נופל לתוכה - ומחכה למכה
שתהרוג אותי. נופל לתוכה - ועדיין כלום.
כלום!
אני זורק את המחברת הלאה ממני.
"אני לא רוצה אותך!" צעקתי, "אני לא!"
חיות הלילה יוצאות מחוריהן, נחש וחרק ומכרסם. הם הביטו בי
בתמיהה. "הרי בחרת," אמרו.
"לא! תשתקו! לא בחרתי בדבר, עזבו אותי!" הם לא עשו דבר, רק
עמדו במקומם והמשיכו להביט בי. "עזבו אותי!" צעקתי, "מה אתם
רוצים ממני?"
"לא," ענו בעצב, "מה אתה רוצה מאיתנו?"
ברחתי. הלאה. הרחק. ירדתי במורד הגבעה, הרחק מהמחברת.
בפעם הראשונה עד כה כשלו צעדי. נפלתי על החול והתדרדרתי במורד
הגבעה. פי התמלא בחול, עיניי נתמלאו בחול. הלוואי ואקבר,
פיללתי, הלוואי ואעלם לתוך המדבר. התגלגלתי, התדרדרתי. עד שלא
היה לאן. הגעתי לבסיס הגבעה. עדיין בחיים. כשהרמתי את המבט,
המחברת נחה לצידי.
"לא! לא תכריחי אותי להסתכל שוב!"
קמתי לרגליי וברחתי עוד. מהחול, מהמדבר, מהאופק. איפה היציאה?
אני רוצה לצאת מכאן! אני רוצה את הבית וטלוויזיה! אני רוצה
בגדים מזוינים! די! די כבר עם כל זה! נמאס לי לפחד!
המשכתי לברוח והפחד בא איתי. עליתי על גבעה והוא עלה יחד.
החלטתי שזו. זו הגבעה האחרונה. זו הרי הבחירה שלי, לא? הרי זה
כל העניין. אז אני בוחר ללכת מכאן. אני בוחר לחזור למכוניות
ולאנשים ולהשפלה. עדיפה ההשפלה על כל זה. זה מה שאני בוחר, זו
הבחירה שלי.
עליתי במעלה הגבעה, גבעה שהייתה גבוהה ותלולה מכל גבעה אחרת
עליה עליתי עד כה. פעמים רבות נפלתי והתדרדרתי לאחור, עד כדי
כך תלולה היא הייתה. עם כל נפילה הייתי משוכנע עוד יותר. אני
מבין! באמת שאני מבין. כאבתי, התייסרתי. עכשיו די. עכשיו זה
נגמר. אני מוכן!
אין לי יותר ספק, מאחורי הגבעה הזו אני אמצא את האופק, והוא
יהיה פשוט כפי שאני רוצה שיהיה. זהו, רגעים אחרונים. להתראות
חול ולהתראות רוח, להתראות הזיות.
נעמדתי על ראש הגבעה, תשוש. הסתכלתי הלאה אל האופק. זו באמת
הייתה הגבעה הגבוהה מכל הגבעות האחרות. עשיתי את זה. עליתי
עליה.
אלא שהאופק נותר אותו אופק, והחול אותו חול, ועוד חול, ועוד
גבעות. עשרות ומאות של גבעות מסביבי. וכל גבעה הייתה מנוקדת
בנקודות לבנות. מחברות. בכל מקום מחברות. רק חול ומחברות, והן
כולן נפלאות ואיומות ובכל זאת רק מחברות.
נשפתי. "בסדר," אמרתי. מבחירות מסוימות אי אפשר לברוח.
התיישבתי על החול והרמתי את המחברת הריקה הקרובה אליי. הבטתי
אל הלבן ואל הריק ואל העולם כולו. הבטתי אל עצמי.
העט כבר היה חבוי בפנים.

7. סוף.

הנחתי את העט על הדף החלק. נקודה של דיו נוצרה עליו. אלא מה?
עט בסך הכל. אלא שעכשיו ידעתי שאין עוד דרך חזרה. הדיו היה דיו
והיה הדם ואני שנשפך. הדף כבר לא יהיה נקי ולא יהיה מושלם.
נו, מילא.
התחלתי לכתוב ומנקודות דיו נוצרו קווים, והקווים התעלו ונפרדו
ונעשו ואותיות, והסתדרו בשורה ונהיו למילים עד שלבסוף נוצר
משפט. משפט. בסך הכל משפט. הרמתי את העט פעם נוספת, התקרבתי אל
המילה האחרונה והחזקתי את העט באוויר. נקודה, חשבתי, בסך הכל
נקודה. בסך הכל משפט. העט נגע בדף. נקודה.
רוח נשבה מעט חול על הדף ואל פניי, אבל אני המשכתי. המילים
המשיכו ונוצרו ונהיו לעוד מילים. פיסקה. פיסקה ומשפט, עוד אחד.
הרוח התגברה, חול נזרה לי בעיניים ועקץ אותי. למילים לא הייתה
משמעות משל עצמן, בוודאי לא משמעות אחת, בשביל זה הייתי אני.
לכן המשכתי לכתוב.
לאט לאט הרגליים שלי התכסו בחול, ועוד חול נתגלגל למחברת שלי
עד שלבסוף הייתי צריך לנקות אותה. אבל לא ניקיתי אותה. כתבתי
על הגרגירים, כיסיתי גם אותם בדיו ובמילים ומשמעות. נקודה.
הרוח שרקה באוזניי ואני המשכתי. הייתי חוד העט, הייתי הקו
שנוצר על הדף, הייתי הרווח שבין שתי מילים. "אני בכלל לא כאן,"
אמרתי לרוח, "גם את לא."
הרוח המשיכה לבקש, המשיכה לילל. "לא. אם אקשיב לך אפסיק
לכתוב."
הרוח המשיכה לבקש, המשיכה לילל. "אני לא יכול, תפסיקי."
הרוח המשיכה לבקש, המשיכה לילל. "בבקשה, די."
המשיכה לבקש, המשיכה לילל. גיליתי שאני מחזיק את העט במקומו אך
לא כותב דבר. בסדר, חשבתי, בסדר, בסדר. רק אז חשבתי: אם רצתה
יכלה להיכנס לתוכי, יכלה לגנוב את מחשבותיי. איך היא לא עשתה
זאת. משהו השתנה, ידעתי. הרגשתי. "מה?"
הרמתי את המבט ומולי כל המדבר געש. סופה אדירה התחוללה סביבי,
מרימה את כל המדבר כולו. הגבעות התנדפו ולא היו עוד, וכל שנותר
מהאופק היה חומות גבוהות ולבנות שנמתחו מעלה ומעלה. ישבתי בעין
הסערה והרוח המשיכה והסתובבה סביבי, נוגעת ולא נוגעת.
"אני מבין," אמרתי. היא באה להיפרד. היא בכתה את עזיבתי, אך רק
החול יכל לשמש לה כדמעות.
חייכתי אליה, אל הידידה המשונה הזו שנגעה בי והייתה בתוכי
והביאה אליי את האופק. הוא היה כל כך קרוב עתה. חומה של חול
לבן. במרחק נגיעה.
הושטתי יד כדי לגעת, רק קצה של אצבעות. החול נגע בהן, כל גרגיר
לחוד, כל המדבר כולו בכל גרגיר. רק נגע - ותיכף חלף. רגע, ועוד
רגע, ועוד רגע. חייכתי. אז ככה זה מרגיש, חשבתי. כנראה ידעתי
את זה לפני. מתישהו ידעתי, מתישהו בעבר הכרתי את התחושה. כנראה
שפשוט שכחתי לזכור.
אסור היה לי להיאחז. נתתי לו לחלוף, ולחלוף ולחלוף. להיעלם
מעלה, מעלה. בפעם הראשונה הבטתי אל השמש. היא הייתה אור לבן
ובוהק גם כן. ראיתי ארבע קירות, ראיתי שולחן כתיבה. כל העולם
חלף על פניי, כולו היה מחברת נייר. הלכו הגבעות, נעלם האופק.
הייתי חודו של עט, קווים, מרווחים. את כל שהרגשתי כתבתי על דף.
הרגשתי או שמא רק נכתבתי? הייתי הסערה. הייתי הנקודה שבין שני
משפטים.
הייתי בבית. חזרתי. הכל היה פשוט עכשיו. יכולתי פשוט להפסיק,
לא פחדתי עתה, ובכל זאת בחרתי להמשיך - ולכתוב.