הסתכלתי קדימה, הסתכלתי אחורה, והייתי לבד.
ממש ממש לבד.
אמנם כולם ישבו לידי, אך האישונים של כולם נעלמו כבר מזמן
ומשום מה הרגשתי ששלי עדיין שם.
אני היחיד שמסתכל על כולם, וכולם בוהים בי.
ידעתי שהם יכולים לראות אותי בדיוק כמו שאני יכול לראות אותם,
אבל היה משהו בחזות החדשה הזאת שכולם סיגלו לעצמם שנתן לי
להרגיש בודד מאי פעם.
אני יושב פה, בהרצאה, כולם מסתכלים (אם אפשר לקרוא להם מסתכלים
כשאין להם אישונים) עלי, אך  לפי  הרגשתי עיניהם מופנות כלפי
פנים.
האישונים שלהם ושלי הוסרו לא מכבר. פשוט התגלה שאין בכך צורך
יותר.
נמצאה דרך חדשה לראות בלעדיהם.
תהליך ההסרה לא היה נעים, אך עכשיו זה מאוד נוח. ניתן להסתכל
על השמש מבלי להסתנוור, אין בעיות ראייה, ואין גזעים ומינים של
בני אדם (אם נניח את ההנחה המפורסמת על פיה יש הבדל מהותי בין
אדם לו עיניים בעלות צבע כחול לבין אדם לו עיניים בעלות צבע
חום).
סיבה אחרת,נחמדה הרבה יותר, אך פרקטית הרבה פחות יוצאת מנקודת
הנחה שפילוסופים רבים רואים במבט האנושי חלוקה של המציאות
לאובייקטים.
אז מתי שאני מביט בדברים הכל טוב ויפה, אני זה המעצב אותם
מנקודת ראותי ותפיסתי, אך מה קורה שאדם אחר מביט עליהם גם?
ויותר גרוע מכך מה קורה כשמביטים עלי?
אז נכון שגם עכשיו, זאת אומרת בלי האישונים שלי, אני עדיין
עושה חלוקה של דברים לאובייקטים, אבל אחרים לא יודעים זאת, כי
מבחינתם אני מפסיק להביט.

המרצה מקריא בפניינו סיפור, אני מרים את ידי ומקבל את רשות
הדיבור.
פותח את פי לדבר ואני מצליח להרגיש איך המשקל  ההפכפך הזה,
שנקרא על ידנו תשומת לב מופנה אלי.
רק שהפעם אין בו שום דבר מלחיץ, הוא אפילו ניתך עלי במעין רכות
מפתיעה.

"אההה...רציתי להציע רעיון נוסף לסיפור שהקראת" אמרתי בהיסוס
קל, מתוך איזו הנחה מוטבעת, שמי שאינו יכול לראות, אינו יכול
גם לשמוע.
חלקם הינהנו בציפייה וחלקם המשיכו בעיסוקיהם. מאלה שהינהנו
בציפייה יכולתי להסיק שהם אכן מסוגלים לשמוע.
המשכתי "הרעיון שלי הוא שהמנורה היא בעצם זו שמייצגת את
השלווה. ההכרה בחוסר השלמות הוא זה שבאופן פרדוקסאלי מביא
לשלמות. אם תרצה..." ואז הפנתי את דברי למרצה שפער כעת את פיו
"כמו סוקראטס שאמר: 'ידיעתי היחידה היא שאיני יודע דבר'".
המרצה סגר כעת את פיו חזרה באיטיות מהרהרת ושאל משהו בנוגע
לשהותי בכיתה, ומתוך דבריו השכלתי להבין (די בקלות יש לומר)
שהוא אינו זוכר אותי.
השיעור המשיך, אך לי כבר לא הייתה סבלנות ואם להודות באמת גם
מעט נעלבתי ממנו.
הרגשתי שאני חייב לצאת.
מצד אחד ידעתי שביציאתי אני מחזק את טענתו לגבי שהותי הדלה
בשיעוריו, אף על פי שמעולם לא עזבתי אף אחד משיעוריו קודם לכן.
אך מצד שני הרגשתי זלזול מה בדבריי,והזלזול שהיה הצד החזק מבין
השניים, עודד אותי לצאת עוד יותר.

יכול להיות, וזו רק השערה, שיצאתי מההרצאה גם בגלל הריב שהיה
לי יום לפני עם חברה שלי.
הסיפור איתה הוא קצת מסובך, האמת היא שאני לא בטוח בכלל מדוע
רבנו, אני רק יודע שרבנו.
תמיד יש סיבה לריב, ובייחוד עכשיו כשעינייה התכולות הפכו פתאום
לבנות ועגולות, מנציחות את העדר הכחול העמוק שחדר כל קיר וכל
מחסום.

זה לא כל כך הוגן להאשים את המחסור בצבע בעינייה כסיבת הריב
וזאת משום שהשיחה ביניינו בכלל התקיימה בטלפון. אך מחסור זה
ללא ספק חיזק את המתיחות ביניינו.
אני זוכר שרציתי לסיים איתה את השיחה, פשוט לא הייתי בסביבה
נוחה והולמת לשיחה מהוגנת (ידוע שחברה מחייבת שיחה שכזו). היא
נעלבה ומפה לשם הגענו לדבר על פרידה, מה שהניע אותי לחשוב
בכנות על מהותו של קשר.
שתי הקטגוריות המרכזיות שעמדו זו כנגד זו היו האושר והאהבה.

לא ידעתי לאן להכריע את הכף, אושר ידעתי מהו, או לפחות ידעתי
מה הוא לא.
והגדרתי אותו באמצעות משפט מאוד פשוט, שיתכן ורבים יפסלו על
הסף אך אם ינסו להבין אולי יחליטו לקבלו "האושר הוא איננו
צער".
כפי שאמרתי זו איננה הגדרה הולמת ותקנית מכיוון שהיא מגדירה על
דרך השלילה מההיפוך. וזה הרי ברור.
אך כשחשבתי על זה טיפה יותר הבנתי שאני כן יודע איך צער מרגיש,
לעומת האושר שאף פעם לא יודעים להגיד אם זה הוא כשהוא מגיע.

אז לעניינו ידעתי שכעת אני חש צער, והיה זה צער גדול.
ולעניין האהבה, באותו הרגע לא חשתי אהבה, אך גם לא שנאה (ושוב
יש לציין שגם פה הגדרתי אהבה כהיפוך משנאה, ושנאה הרי כולנו
מכירים היטב). ולכן הייתי מבולבל.
נכון אפשר להגיד, וכנראה זה גם נכון לומר שהצער שחשתי נבע
מאהבה ומאכפתיות עמוקה, אך באותם רגעים לא חשתי לא את זה ולא
את זה.
ופתאום חשבתי על הקשר כדבר תועלתני, האם הקשר מועיל לי? מה
ההסתברות שבסופו אני אצא מעוך ורצוץ? ונבהלתי לגלות שכנראה
מהבחינה הזאת לפחות הקשר איננו משתלם.

בכל אופן, את הריב זה לא עניין אם היו בידיי תשובות הולמות
לשאלות מורכבות כל כך כי הוא כבר היה בשיאו.
היא אמרה כל מיני דברים שאני לא כל כך זוכר את ניסוחם המדויק,
אך אני זוכר מה הם גרמו לי להרגיש ולחשוב.
הרגשתי ממש מפוחד ופגוע, פתאום הומחשה לי במלוא מובנה
הארעיות.
דבר שאני תופס ככל כך מהותי בחיי יכול להינתק מהם תוך רגעים
ספורים ולהפוך לי לזר לחלוטין שלא לומר לאויב.
ואולי עדיף לאויב מאשר לזר, אך זה כבר נושא אחר.

ופה נכנס קצת הסיפור שלי ושל אבי.
במהלך ילדותי אבא היה דמות יציבה אוהבת וצודקת, תמיד הרגשתי
שאני יכול לסמוך עליו בכול והוא תמיד יעמוד לצידי.
נכון היו לנו מעט ריבים, ותמיד אומרים שריבים הם ערובה ליחסים
תקנים.
כמו כל אב, אבי חינך אותי בשיטת המקל והגזר, תקבל עשר במבחן
ותוכל לנסוע ללונה-פארק, תקבל עשר בתעודה ונטוס לחו"ל, תקבל
עשר בבגרויות ואקנה לך אוטו.
רק בגזר האחרון פתאום קפצה עלי תחושה חזקה של ריקנות.
רק ילד עם עשר בבגרויות הוא ילד ששווה מכונית?
ופתאום הבנתי שגם הקשר עם אבי הוא דבר מותנה, והיה דרוש לי רק
חודש אחד של נתק איתו, בגלל איזה ריב מטומטם שימחיש לי עד כמה
הקשר הזה הוא באמת מותנה.

ככל שאני חושב על זה, אני רק מגיע למסקנה המתבקשת שהכל מותנה,
הכל ארעי, ואני לא מדבר במובן הטריוויאלי של תפיסת המוות כגורם
מכונן. אלא במובן טריוויאלי אחר (לפחות בתרבויות המזרח)
של תפיסת הכל כנע וחסר משמעות.
גם הפסיכולוגיה המערבית תרמה לזה לא מעט, כל מעשיו של האדם
יראו אלטרואיסטים ככל שיראו נגועים במניע אינטרסנטי. ככאלה
במותו של האינטרס ימותו גם המעשים.

האמת שהסיבה היחידה שאני מדבר על זה, היא ההרגשה הספציפית
שפוקדת אותי ממש ברגע זה. הרגשה של בדידות.
ומתוך הכרה בבדידות שלי אני בעצם משלים השלמה מלאה עם הוצאת
האישונים של כולם אך מתוך כתיבת הקטע הזה אני משלים בעיקר עם
הוצאת האישונים שלי.