בחדר שלי יש סורגים על החלונות, לפעמים אני אוהבת לדמיין את
הדיירים הקודמים כאנשים שפחדו לקפוץ מהחלון, יום אחד. וזה
למרות שאני מכירה אותם כי למדתי עם הבן שלהם בבית הספר היסודי
והאבא פעיל בעיירה והם לא אנשים שקופצים מהחלון. אולי הם פשוט
לא נראים כך, כי אנחנו כן. ואנחנו גם קופצים. אמא שלי קפצה פעם
אחת ואני למרות שלא קפצתי מעולם נראת כמו אחת שיכולה לעשות את
זה. אני בטוחה שאנשים חושבים שזה רעיון טוב שלאנשים כמונו יש
סורגים על החלונות, למרות שאנחנו היחידים בבניין שיש להם אפילו
בקומה הראשונה אין וזה למרות שאם היה זה לא היה מוזר, כי זאת
הקומה הראשונה אחרי הכול. כשאתה גר בקומה החמישית גנבים זה לא
תרוץ , אלא אם כן אתה פרנואיד כמו האנשים בתחנה במרכזית
שנכנסים ללחץ אם אתה מעקב עליהם את המבט. אבל אם כבר התחלנו
להתעמק בעניין אז למרפסת השרות שלנו אין סורגים וזה מוזר, כי
אם אתה מגיע להחלטה להפוך את הבית שלך למקום שאי אפשר לקפוץ
ממנו  למה אינך לוקח בחשבון את מרפסת השרות? הרי הקופץ
הפוטנציאלי הוא דייר בדירה והמינימום שאפשר לבקש מדייר ממוצע
הוא להכיר את כל הפתחים בבית והימצאותם או אי הימצאותם של
מכשולים בדרך למטה. אולי בגלל שהסורגים בחדרים פונים לחזית
הבניין ומרפסת השרות לאחור. כנראה שכל עוד אתה לא קופץ בחזית
זה בסדר.

כשאמא שלי קפצה מהחלון הייתי בת 9 והיא עדיין יצאה עם החבר
הקודם שלה שלצורך העניין נקרא לו אב 2#, בסה"כ היו לי שלושה עד
עכשיו פלוס אבות ביניים בהם אני לא מתעמקת כי הם לא אקטואליים
למרות שאני אוהבת לדמיין מה היה קורה אילו אחד מאבות הביניים
שלי היה הופך לאקטואלי זה בטח היה משנה הכול. בכל מקרה את
העיקריים מספרתי. התסריט בנאלי, אב 2# זרק את אמא שלי באותו
יום והיא השתכרה וזרקה את עצמה גם היא. אם החיים היו סרט מדע
בדיוני בטח הייתי עושה לה ספויילר, או התגלות בחלום הליל או מה
שהם רק לא עושים שם בסרטי מדע בדיוני, אני לא חובבת הז'אנר,
ומספרת לה שהיא ואב 2# לא נפרדו-נפרדו, שהם עוד יחזרו וייפרדו
שום ואז יחזרו וייפרדו שוב ושוב ושיום אחד זאת באמת תהיה
פרדה-פרדה  אבל לא הפעם. ושבכלל לא היה צורך לשבור את היד
ובוודאי  שלא להביך אותי כ"כ. כי אנחנו גרים בעיר קטנה וקל
נורא להפוך לילדה שאמא שלה ירדה מהפסים באופן סופי אם היא
קופצת מהחלון וצועקת כל הלילה. כשאבא 2# הביא אותה הביתה באותו
לילה הוא אמר לי שהיא קצת שיכורה ושהיא תשיר שירים אבל הוא לא
אמר שיקרה מה שקרה. שהיא תקפוץ ושאני אהפוך לבדיחה. ואולי הוא
לא ידע אבל אולי כן. באותו זמן הייתי בטוחה שכן ואותו זמן היה
הזמן בו הפסקתי לאהוב את אב 2#, כי הוא הלך והשאיר אותי איתה
לבד.

בכל מקרה לא היה לי קל להפסיק לאהוב את אב 2# כי הוא בא מיד
אחרי שאב 1# מת, אב 1# מת כשהייתי ממש קטנה ולמרות שלא הרגשתי
הוא עשה בלב שלי בועה שהיה לי קל מאוד למלא בגבר הראשון שאמא
שלי הביאה הביתה. ולמרות שלי היה לא קל להפסיק לאהוב את אב 2#
לאמא שלי היה קשה אף יותר, אחרת היא לא הייתה חוזרת אליו (שוב
ושוב). כשהוא חזר הביתה אחרי שהפסקתי לאהוב אותו הוא ניסה לבקש
ממני סליחה אבל לא סלחתי אז הוא הפסיק לאהוב אותי גם. עכשיו
אני כן סולחת אבל זה אחרי שתכננתי במשך יותר משנה איך אמצא
אותו ואהרוג אותו כנראה שהייתי צריכה להרוג אותו מיליון פעם
בראש שלי לפני שאני סולחת.

אמא שלי קפצה מהחלון שפנה לאחורי הבניין, למרות שבאותה תקופה
לא גרנו כאן כי עכשיו אנחנו גרים בדירה של אב 3# ובדירה הקודמת
שלנו לא היו סורגים על אף חלון ובכל זאת היא בחרה שלא לקפוץ
מהחלונות בחזית. ברגע שהיא פגעה בגינה מאחורי הבניין, משהו זז.
היא לא מתה רק שברה את השמאלית שלה, כי אם היא הייתה מתה היא
הייתה כמו אב 1# אבל במקום זה היא הפכה להיות כמו אחד מאבות
הביניים שלי, לא אקטואלית.  

כ"כ הרבה זמן לא פרסמתי דברים שכתבתי, זה מפחיד יותר ממה
שזכרתי.