[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ורד האופל
/
זה שבא מן היער

היו היה מלאך שנפל מן השמיים בחבטה,
אך למרות זאת, הכיר טובה לאדמה.
את כל צבעיה ופיתוליה ידע, את יופיו של כל אדם ראה. לא נפל
למלכודות צרכנות ויוהרה, לא שתה מכוס חד פעמית המותירה חותמה
ברעליה, לא נזקק לנעליים בשל ריחופו העדין, כמעט בלתי מורגש,
על הארץ.

היו התהלך כאן מלאך ששמיים שלמים נוצצים מעיניו התכולות,
ראסטות בלונדיניות מרצדות באור השמש נופלות על פניו המתוקות
הדבוקות חיספוס של בוגרים ולהג עולץ של ילדות פשוטה וכובשת.
שפתיו מצטמצמות על סיגריה שגילגל, מציע לי אחת. מספר סיפורים;
היה נשוי פעם, עזר למישהי להשתחרר מהצבא. היה רעה צאן בעמקים.

יושבים על ספסל במתנ"ס, אנחנו בצד, נחים לרגע, והוא עדיין מדי
פעם מפריח צעקה כאילו-מבהילה אל האוטיסטים המתרוצצים לכל עבר
בקייטנה. הם מתגלגלים מצחוק.
אוטיסטית אחת הוא מסיע בשצף בשצף בכיסא הגלגלים של חברתה, אחד
מאכיל, לאחר מחליף חיתול, עם אחר משפריץ מים בבריכה המאולתרת,
בוץ בכל עבר- החניכים מעדיפים בריכות לא מוסדרות ככל הנראה,
גואש על כל הגוף, פשטות אמיתית, אם כי וודאי מזעזעת לעיני
ההורים, אם היו באים פתאום.
אור הקטן תמיד מטפס על גבו, על כתפיו, וכך מוגלי המלאך עם אור
הקטן על כתפיו קופץ על המקפצה, עוד ועוד בלי די, ומוגלי מתרה
בו והופך אותו, ואור לא יודע להגיד שום דבר ממשי, עיניו סורקות
אחר נקודת מגע חדשה לזרועותיו הקטנות, צווחותיו העולצות נישאות
אל השמיים.
כמה אנרגיות. כמה אהבה לכל יצור חי.
לאמא של אור זה לא היה מפריע אם הייתה רואה אותם כך; היא בין
היחידות שבאמת מעריכות את העבודה הקשה של המדריכים. שפע
זעטוטים משלה סביבה, והיא מכינה עוגה לסיום הקייטנה, מחלקת
למדריכים מחזיק מפתחות, מעין חמסה מעץ, "מאור בתודה ואהבה". מי
שיראה במקרה את ההקדשה על החמסה בצרור לא יכול לנחש שאור עצמו
לא יודע על קיומו של המחזיק הזה, שאור לא יכול לדעת, על המחזיק
שניתן בשמו, על תחילתה או סיומה של קייטנה,
על מותו של מוגלי.

משב רוח פתאומי במרפסת. חברה משותפת מתקשרת אליי. אני בטוחה
שהיא מתלוצצת. שאין בכך אמת.

נהרות בני אנוש פשוטים זרמו סביב הקבר, כאשר הורדה הגופה. גופת
מלאך זוהר שנם תחת שפת צוק הצופה אל הים, בלילה האפל ביותר
בשנה, וכבה תחת מטח סלעים.
האדמה חמדה אותו לעצמה;
על מי אפשר לכעוס? ממי נותר לדרוש תשובות?
מאות רבות, אנשי היישוב וחברי נעורים ונערות נעורים, רבנים
וחילונים גמורים, אנשי עסקים וחובבי טבע, נגנים. לא ידעת שהם
נגנים; עד שפתע נפתח מעגל גדול של שירה גדושה וריקודים.
חוסר הטעם שחשתי, אפיסת הכוחות, השבר המר והכעס על שאין
משמעות לחופש, לטוב הטהור... כל אלה השתנו למן שלווה. בני
האנוש חגגו על המפגש, על הזכות להיות; המשמעות איבדה ממשמעותה,
והיה זה מחול משחרר, מאחד, קורס אל תוך עצמו, זועק אל השמיים.

אושר אמר, "אני לא יודע לגבי זה, אבל אומרים בדת, שמי שהולך
סימן שסיים תפקידו בעולם." בחור שהתנדב איתנו אמר שאין מבוגרים
כאלה; הוא לא יכל היה לגדול. מישהו אחר התווכח, כשציטטתי.
"וודאי שיש, זה שאת לא מכירה לא אומר" וכולי. אבל לא יכולתי
לזקק את דקות האמירה הזו- "הוא לא יכל היה לגדול." היש בעולם
מי שתמיד יאמין, תמיד יתן יד, תמיד יהיה סבלן ואדיב, נמרץ
ומצחיק, בעל עקרונות, נטול דעות קדומות וסקרן, יפייפה,
היש ילד נצחי?
אמא של אור בכתה בלי הרף. רונית, בעלת אנרגיות מופלאות משל
עצמה, חיבקה אותה. "איך נשאיר אותו כאן?" פילחה שאלתה את
האויר, כאשר קרבתי כדי לנחם. "אנחנו לא משאירים אותו כאן. משהו
ממנו תמיד נשאר איתנו", אמרתי, ומיד התחרטתי.
בולשיט.
אתה קם והולך מבית הקברות והבנאדם שאהבת לא יהיה איתך יותר.
הוא לא קיים. מלאך או לא מלאך, רימות יעכלו אט את שאריות גופו
הגשמי תחת משטחי בטון הנשטפים בשמש ועם זאת צרובים בבשר, כפי
שיעכלו התולעים את כולנו ביום מן הימים, ועד אז, אנחנו בלעדיו.
הוא איננו.
אבל לא ידעתי מה להגיד.

כנראה שאהבתי אותו, במובן מסויים. הרי מבטיי ערגו אחר צעדיו
הקלילים, הנועזים. הרי סיפרתי עליו לחברות הטובות, הרי בעת
שיחה עימו התענגתי לפעמים על המצלול עצמו, בעוד התוכן נבלע
בחלל פלאי.
כנראה שפחדתי. הרי כשנפרדנו איש איש לדרכו בין המדריכים בסוף
טיול, אם חיבקתי אותו היה זה חיבוק מאומץ מצידי, לא קליל, כובש
את  חלקתו הקטנה בנצח.
ובעוד תופי הטם טם מרעידים את השדות סביב, גיטרות מסתערות איתם
כלהקה פראית, ואוסף זרים מוחלטים, חלקם מאולחשים בחומרים שונים
אך רובם צלולים עד כאב, שרים יחד אל תוך הלילה בלוויה ההזויה
ביותר ביקום,
הרגשתי שאין ממה לפחד, גם אם אין למה לקוות.
האהבה נגמרת, והאהבה קיימת, וכל מה שנותר לבחור זה האם להדק
או להתיר את העכבות.

לזכרו של הראל "מוגלי" ברלין







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?


-אני חושב
ששנינו יודעים
את התשובה לזה.



אפרוח ורוד
משחק אותה קובי
מידן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/8/09 23:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ורד האופל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה