שכבתי לי שם סתם ככה כי רציתי לשכב. כיון שרציתי להקשיב למי
שאני ולמה שרציתי ליהיות. כיון שרציתי להקשיב בפעם האחרונה ללב
שזעק.
כיון שרציתי בפעם האחרונה להיות רגיש! בפעם האחרונה לערוך הספד
לך ולמה שהרגשתי. לקבור אותך לעד ולשנוא לשנוא לשנוא כל מה
שקשור אלייך כל מה ששיך אלייך. לשכוח את כל אותן זכרונות
שפעפעו בי ולא נתנו לנשום ברגעים שכ'כ הייתי זקוק לאויר
לנשימה!
לקבור לילות בהן שכבתי עלייך, מניח ראש על פעימות ליבך ומקשיב
להן חרש חרש. מלטף בערגה שברי כאב. רסיסי גוף שחובר ליצירת
אומנות.
לשכוח יד קטנה שליטפה בי, שבעטה בי, שגמעה אותי, שהפכה אותי
מילד לגבר והשאירה בי תינוק מפוחד למזכרת!!
לברוח מאמונות שנטעת בי! מסהר מכסף לרגעי טוהר מהולים בתשוקה!
לשכוח מחדרים נעולים וקירות ישנים שנענקו וגנחו יחד עימך עת
תרתי אחרייך במשעולים אבודים ונעולים.
"תינוק שלי" קראת לי עת עצמת עינייך ונשכת שפתייך.
"תלמיד חובבן." קראת לי כשנבהלתי,  כשלא ידעתי מה צריך ואיך?
"בוא ואלמד אותך." הצעת לי נרגשת, נאנחת, גונחת. כשהלילה שלט
בחדר ללא עוררין!
ואני כילד המקבל הגה לידיים, כתייר הפוגש באחד מפלאי עולם,
צולל לתוכך בתקווה שתתגאי בתינוק האמיץ שלך.
לילות ארוכים אח'כ ניסיתי להבין מה היה שם ואיך זה שרק אני
נותרתי מיותם מתומתי וחלומותיי. מנופץ מתקוות כילד שבגר טרם
זמנו.
לילות ארוכים אח'כ ניסתי לנתח מגע שפתיים. אם היה אמיתי או
חלום שרקמתי לעצמי עקב כעס עצור עקב געגוע, עקב ערגה ללא
מעצורים.

חודשים כנצח ניסתי לרדת לעומק אישיותך ולהבין את השיחה
הנוקבת... שיחה סלולרית! כן, שיחה דרך טל' נייד. ככה אמרת לי
שאינך רוצה בי עוד וכל השנה שחלפה היתה טעות. טעות שעלייך לכפר
עליה.
נדמתי. רציתי לומר שאני אוהב אותך ושאני כלום בלעדייך ושאתן את
כל חיי למענך והרי עשיתי כל מה שרצית - אז למה?
חיכיתי לתגובה אך היא לא הגיעה. אפילו הדמעות היו מרדניות
וסרבו לרדת. נותרתי אילם. "את לבד?" שאלתי, דמיינתי אולי מישהו
לידה מחייב אותה לומר, להגיד, לרצוח כך בדם קר!
"אני לבד!" ענית ללא התמהמהות.
"אבל...את... את הרי אמרת שאני זאת המתנה הכי גדולה שקבלת שאני
זה כל חייך אז מה קורה כאן?!! " שאלתי ספק מתחנן ספק תוהה
"אנשים טועים...אל תחפש אותי יותר!" ניתוק צורמני נשמע מעבר
לקו.
נותרתי דומם כמאובן...

ועכשיו. עכשיו אני שוכב לבדי, ככה סתם בוחן את השנתיים שעברו
מאז הבנת שאני טעות. שנתיים בהם הרסתי ונהרסתי ריסקתי
והתרסקתי.
שברתי ונשברתי. שנתיים בהן אבדתי תחושת זמן בהן אבדתי עקרונות
רצונות שאיפות, בהן המשכתי לחיות מזכרונות רחוקים שחלקם בכלל
איבדו משמעות.
אמרו לי שאני צריך לקום לגדול להתהב מחדש. שהרכבת שלי עוד לא
עברה ושהעולם ממתין לי. "שימשיך להמתין " סננתי מבין רססי
ליבי.
שהוליך אותי שולל אחרי "אשה שיקרית. מיטה מיקרית - למי אכפת?"
אביב גפן יודע מה הוא אומר. "ועם הזמן הכל חולף" אשב לי כאן
במדבר חיי ואחכה עד שזה יחלוף.
ככה חכיתי נטול תקווה ואהבה עצמית מחכה ש"זה יחלוף" או שהיא
תחזור. כמו אבירה גיבורה שנצחה מוסכמות וויתרה על חייה למעני.
אך היא לא הגיעה ושמש האכזבה צרבה כל פינה מוכרת, ייבשה כל
לחלוחית חולמת, סדקה לב, סדקה תקווה, סדקה רצון.

"איך יכול להיות שמקור חייך זה בעצם אשה? בשר ודם? נשואה,
מבוגרת שפספסה את נעוריה "  -שאלו אותי אנשים חכמים שדאגו? שאל
אותי השכל החושב.,שכנראה התעורר מרבצו. אולי התיר מעליו את
שלשלאות הברזל בהן לפתתי אותו עת יצאתי לגלותי.


שכבתי לי שם. סתם ככה כי רציתי לשכב. כי רציתי להבין מי את, מי
אני? ומדוע המשפט "רחוק מהעיין רחוק מהלב" היה  תקף רק אצלך.
שכבתי לי שם ועשיתי סדר בטעויותיי בלבטיי בעקרונותיי שהעלו
אבק.
שכבתי שם בעודי משחזר את היום בו החלטתי שאני קם ועוזב...
היום בו החלטתי שאני נוטש אותך ואת הזכרונות. היום בו הבנת
שאינני שם עוד ובעינייך העוקבות בדריכות אחר מעשיי ועיניי.
עינייך המתחננות שאשאר. השתיקה שנצרה בחובה עולמות כואבים
אילמים.
מרחק מטרים מועטים אך עולמות ביננו.
ואולי?
קילומטרים בינינו אולם שפתייך עדיין  גומעות  בלהט את שפתיי .
קמתי ועזבתי.

שכבתי לי שם, בחושך. בחדר קטן ממנו ניהלנו שיחות שלמות. שיחות
ברומו של עולם .שיחות שעטפו אותנו ולפתו אותנו אחת לשני.
שכבתי לי שם וכבר לא כאבתי. שכבתי לי שם וכבר לא שרתי את
שירייך ונגנתי במתיקות את שמך.
שכבתי לי שם סתם ככה בכדי להספיד את הלב שחיכה וחיכה בלב מדבר
שררה, בלב מדבר שכוח אל, קודר.
בכדי להספיד אותך ואותי ואת מה שהיה בינינו.
בכדי לשנוא אותך אחת ולתמיד, להבין שזאת לא היתה אהבה ומעולם
לא אהבת, רק גמעת לקחת שללת ממני את נעוריי ובחרותי.
את הילד שבי...

שכבתי שם לבדי סתם ככה כי רציתי... רציתי לרוקן אותך מתוכי.
לכלות את רוחך  נשמתך ונשימותייך ממני.

אז כבלתי את ליבי בעבותות ברזל, פלדה.
הכתרתי את השכל - הוא לא יאכזב אותי. הוא מנהיג דגול.
יצאתי לי לאור העולם, לאויר שאותו רציתי כ'כ וחפשתי נחמה.
לא! לא נחמה בבשר ודם, אלא נחמה בתוך תוכי. במי שאני... במה
שאני...
אני יודע שיהיו ימים שאולי אפול...
  אבל אם אפול ... אפול בזכות עצמי...
אני יודע שיהיו ימים שאהיה בדד,  אולם לעולם לא אחזור למדבר
שממה.
לעולם לא אפרד ממי שאני, ממה שאני.
מהילד שבי...