ביום בו מתה האמנות, לא האמינו לי בהתחלה. "לא הודיעו ברדיו",
אמרו אנשים ברצינות, "גם לא בטלוויזיה או בעיתון". אבל אני
ידעתי. ראיתי אותה. "היו ימים" היא אמרה לי, "ימים של כבוד".
וחרחרה והשתעלה והמשיכה, "אח הפרעונים", ונאנחה, "והרומאים",
ונאנחה, ואני, מה יכולתי להגיד לה?. "תראי", ניסיתי לעודד,
"אולי זה לא נגמר. קונים אותך, מוכרים אותך, סוחרים בך, מה את
רוצה?!". והיא בשלה.
אבל לא ויתרתי לה. רצתי משם מהר וחיפשתי גלריה קרובה או חנות
או מישהו שיבוא ויגיד לה שתחזיק מעמד, שתחיה. שאלתי אנשים, והם
לא ידעו. שאלתי שוטרים והם לא ידעו ורק נהגי המוניות ידעו ורצו
תשלום ואמרו לי תלך מפה ותלך משם ואני מיהרתי.
"האמנות גוססת", לחשתי לאישה באוטובוס; "היא הולכת למות",
אמרתי לאיש בקיוסק. בגלריה שם ישב איש זקן התפרצתי וקראתי,
"אדוני, אתה מוכרח לעזור לי, האמנות הולכת למות".
הוא רק חייך הסבא, לא התרגש יותר מדי, "ומה עוד חדש", תקע בי
זוג עיניים זקנות חכמות יודעות-כל. אז הבנתי שהפסדנו. היא
תמות. לא יעזור כלום. לפחות לוויה שיעשו לה, חשבתי כשהלכתי
ברחוב לביתי.