לילה.
כאב מפלח דמי.
הגאות כבר החלה לטפס בשריקה.
אתן לחושך לסמא,
אולי הקור שבחוץ יגרה את עיניי
והדמעות, נחל אכזב, ישובו לזרום.
הנה, חורף שולט בכל.
השמיים השחורים נטולי הכוכב
משתקפים באגם לבי
ומחטי הדשא פוצעות עורקיי
כחרבות התסכול,
כסכיני הייאוש הננעצות עכשיו בבשר.
ויש טיפות על הארץ, לחות,
אך היכן הרטיבות בעיניים הסדוקות?
היכן הדמעות המחבקות אנחה?

אפילו הדשא בוכה,
ומה יהיה עלי?
בצורת:
הנה, חורף שולט בכל.
חורף שולט בי,
והנחל עודו יבש.

דצמבר 2007