בסתיו מכים הגעגועים, כל כך מכים
הרוח נעימה והים שקט אני כאן ואיפה את?
והשמש רכה כבר לא מכה בחומה.
אולי אם היית שורדת את הקיץ הנורא ההוא, הסתיו היה מרפא
בכל סתיו היינו ביחד בים, החול הנקי, השקט, אני נכנסת לשחות
את לפעמים עם ספר ביד ידעתי שאסור להפריע. לפעמים מכונסת ואני
לצדך שותקת
לפעמים שמחה מדביקה אותי בשמחתך
העולם היה בטוח כל כך
כבר באים החגים וריח היין האדום בוודאי יזכיר לי אותך, מחזיקה
את הכוס עם חיוך נצחי ומברכת לחיים. שנתיים חלפו וכבר הצלחתי
ללמוד שיש לי עולם בלעדייך.
עולם אחר חסר תמימות.
לזו שבחרה ללכת, לזכרה,ולזכר החברות שאבדה
סתיו 2007 |
