כמו שרובנו יודעים, כל זריחה פותחת יום חדש. על אף שהבוקר הוא
אויבו וגואלו כאחד של הלילה, נראה שאין לא קרב וגם לא קבלה
נרגשת במיוחד של הבוקר המשמש ובא. נדמה היה כאילו כל התהליך
הזה הוא סיפור פשוט ביותר, שאין מאמץ עילאי של סיבוב גוש אדמה
עצום במקום, שהכוח הבראשיתי שמגלגל את כל העולם הזה, עושה
דברים כאלו כעניין של שגרה.
והבוקר הזה, כבקרים אינספור לפניו, היה אמור להתחיל כעוד בוקר
שעתיד להחליק בחפץ לב ומבלי משים אל בורות קטנים של שכחה.
אבל לבוקר המיוחד הזה לא היה שום עניין בלהפוך לחולייה אחת
בהמון האנונימי של הבקרים שהיו פה.
נכון, היו בקרים שהצליחו להבליט מעט את ראשם הכחלחל-אדמוני מעל
השאר, בקרי קרבות גדולים, בקרים שבהם נפטרו או נולדו אנשים
דגולים או בקרים שבהם היו אסונות טבע שיזכרו לדיראון עולם.
אבל כל אותם הבקרים זכו לגדולתם לא בשל איזו יכולת גדולה, לא
בגלל איזה אווירה מיוחדת שהם השרו על בני האדם באותו היום.
אפילו חבורה מכובדת זאת של בקרים לא הייתה אלא ברי מזל שזרחו
ביום הנכון בזמן הנכון ושבמקרה זכו לאיזה פרל הארבור קטן. כמו
שיודע כל בוקר לעתיד, זה בכלל לא בחירה שלך האם להתעורר
ולהשכים את העולם או מתי, יש לך תאריך ושעה, אתה רק מתייצב,
נותן את שעתך היפה ביותר החד פעמית, וחוזר  לנצח למחסן שממנו
הוציאו אותך.
הבוקר שלנו, החליט להרוויח את תהילת העולמים שלו בשיבוש בלתי
מתקבל על הדעת של סדרי עולם. הוא בחר בנפקדות מהרגע שלו
בהיסטוריה.

הראשונים שהבחינו שמשהו אינו כשורה היו דווקא אלו שהלילה הוא
חייהם. למעשה, יש לומר, חייהם הזמניים.
בלילה שקדם לכל המהומה יצאה חבורה שובבה ומבודחת של חיילים
לסיור שיגרתי על גדר הגבול. הלילה היה לילה קר ולא-מזמין לרוב
הדברים הנעימים שיש לעולם של אחרי השקיעה להציע. לעומת
זאת,לדבר שנוי במחלוקת על מידת ההנאה שבו כמו סיור לילי, הוא
היה לא-מזמין שבעתיים.  
החיילים, שנגד נתוני הפתיחה הרגשיים מעוררי החשש ההולכים יד
ביד עם לילה שכזה, היה מצופה שלכל הפחות יזעפו באדישות כעוסה
על מזג האוויר החורפי, הרהיבו עוז ועלו לג'יפ הצפוף מחויכים
כגורים בעת משחק.
הרכב שאליו נכסו כמעט הקיא אותם חזרה מרוב צינה מתכתית שפשה
מכל אבריו המלאכותיים. הדקות הראשונות של הנסיעה היו מאבק אישי
דומם וחסר סיכוי על מקום נוח וחמים אשר בו יוכלו בתנוחה מסוימת
להניח את ישבנם הקפוא.
שמחת הפתיחה בעליה לשמונה שעות של זמן נטול דאגות עם חבריריהם
הטובים ביותר התמסמסה לה ככל שנקפו הדקות. התוגה השגרתית
והמוכרת של ליל חורף שחור החלה לתפוס את החלל החדש שנוצר
במחשבות. את הבדיחות שקדמו לנסיעה תפסו ההוראות הרגילות ששודרו
בקשר, את הצחוקים החליפו אנחות פיהוקים זעירים ובלתי נמנעים.
אחד מהם ניסה לספר את הבדיחה הידועה על הצרצר האנטישמי, שני
אפילו גיחך במין השתתפות חברית במאמץ. אבל הפרצופים העייפים של
השאר שהיו במצב ייחודיי למדי שהוא אינו שינה ואינו ערות, לא
נתנו סיכוי לשינוי.
כך נסעו להם, כשרק רעש המנוע והגלגלים באוזניהם, כל אחד מהם
נסוג למחשבותיו הוא, שתיקה קרה  שמדרדרת את אותן מחשבות פרטיות
למקומות שמהן היו רוצות הכי לברוח
ושכבר נדמה לכולם שהגיעו לשפל המדרגה, לחש בשקט אחד מהם, ספק
לעצמו, ספק אפילו זה לא, שהמשמרת נגמרת תוך שעתיים ועוד מעט
הולכים לישון.
ההכרה המשותפת שלפתע פשטה בג'יפ שיש סוף לסיור, העירה באחת את
כולם והחזירה אותם כמו בקסם לאווירה המבודחת של תחילת הערב.
חיוכים קטנים וטיפשיים החלו שוב לעלות מתחת לעיניים הטרוטות
השיחה החלה לקלוח מחדש, והבדיחה על הצרצר האנטישמי הרעידה בקול
צחוק רם את רוב הקילומטרים של גדר הגבול.
שעה נוספת חלפה במהירות ששמורה בדרך כלל למחציתה, או אפילו
לרבעה, והחום של השמחה מילא עד אפס מקום את ג'יפ הסיור הקודר
לשעבר.
ושם בדיוק, ברגע מדויק בחמש ושתי דקות,שכולם הרגישו שלא יכול
להיות טוב יותר מזה, הם הרגישו ראשונים מה שעתיד להיות אולי
פרק הזמן התמוה ביותר בתולדות העולם .
ואם הציפייה שאותו רגע סנסציוני ולא-יאומן יתחיל ממשפט שיכנס
לדפי ההיסטוריה, אז זאת התבדתה באחת באמירה תמימה למדי אך רבת
משמעות של חייל על כך ששעונו עצר.
מבלי לדעת למה, הסתכלו כל חבריו גם כן לשעונם, רק כדי לגלות
שאין תזוזה לא במחוגים האנלוגיים ולא במספרים הדיגטליים. דממה
דקה מתובלת בקורטוב חשש עטפה למספר שניות את הג'יפ הממוגן
כשהצעות שונות לפתרון חידת המציאות שלפניהם החלו להיזרק לחלל.
תעלול של אחד מהם? קלקול משותף ומקרי? אולי איזה שדה מגנטי רב
עוצמה שעברו בו מבלי להרגיש.
אחרי זמן קצר שיכנעו כולם את כולם שאין פה משהו מיוחד, כי לא
יכול להיות שמשהו בלתי נתפס באמת קרה להם, וגם אם כן, הם ממילא
לא יתפסו את זה אז מה הטעם בעצם.
הסכמה משותפת הושגה, שאין מה לדוש בכך עוד, בעיקר שכולם כבר כל
כך מחכים למיטה החמה בקצה, ושמוטב להמתין ברוגע לבוקר שיזרח
ואיתו לחבריהם שיחליפו אותם.

אבל אותו אחד שבאמת תמיד אפשר לסמוך עליו שיוריד את הווילון על
אפלת הלילה וכל הדברים הלא נעימים שהוא טומן בחובו ויצית
בהתרגשות יום חדש, אותו אחד היה כבר עמוק במסעו הארוך,המתוכנן
מזה זמן-אינסוף והלא תקין לכל בר דעת ביקום לעבר מחבואו
בביתנים הבלתי נגמרים של אחרי הצהריים באשר הם.
לא היה בו פחד השמור בדרך כלל לבקרים סגריריים במיוחד וגם לא
הייתה בו צהלה של הבקרים שזכו לעלות באביב, את מה שעשה הוא עשה
מתוך רצון כל כך טבעי לבני אדם, אך כל כך זר לזמני היום
השונים. השאיפה להיות ייחודי, להטביע חותם.
הבקרים מסודרים בשני חלקים עיקריים: אלו שהיו, ואלו שעוד יהיו.
רבות דובר בוויכוח האם עדיף להיות בוקר עתידי שציפייה גדולה
לקראת מימושו או בוקר שהיה כבר וביצע את חלקו, והלחץ הגדול הזה
מאחוריו. הוויכוח בדרך כלל מוכרע באמירה הפשרנית שאין כמו בוקר
של הווה, כלומר זה שזורח ברגעים אלו.
הבוקר שלנו, מטבע הדברים בילה עד אותו יום את כל חיי נצח שלו
בחלק של הבקרים שעוד צפויים להתרגש על העולם ושם תפר את
מזימתו.
הוא היה מצוי בכל פרטיה של "הפקודה לעליית השחר", הספר האהוב
ביותר על חבריו הבקרים, ואף יש המספרים שיש כמה לילות שקוראים
אותו בגנבה.הבוקר שלנו, מאידך, בז לספר בצורה חסרת תקדים, אך
החליט לשמור את ההרגשה הזו לעצמו.הוא התמקד בלמידת הספר כיוון
שהוא הפתח הראשון שכל מי שמבקש  לפגוע בהלכות העולם חייב להכיר
על בוריו. התוכנית, שלא במפתיע, הייתה תוכנית מושלמת, יש צורך
בחוכמה מאוד נמוכה על מנת לא לתכנן תוכנית מושלמת באינסוף
זמן.
שלמותה התבטאה בפשטות כמעט מגוחכת. כל שהיה עליו לעשות, על מנת
להתחמק מתפקידו, הוא לקחת את כל המופשטות של הווייתו, ולהסתלק
איתה כשעתיים לפני המועד לאחד האזורים האחרים של פרקי זמן
ביום.
ואכן, כשהגיע הסדרן לקרוא לבוקר לתורו, לא מצא אותו נרגש
ומאושר כדרך שבה מצא כה הרבה בקרים לפניו, הוא לא מצא אותו
בכלל. ולשנייה הזאת לא היה שום דבר שיכין את הסדרן שעבד נצח של
זמן ומעולם לא חווה אף לא תקלה אחת בתוכנית הסדורה של קיומו.
ומרוב לחץ ודאגה שהרגיש בפעם הראשונה בחיי האלמוות שלו, החליט
לא לפתור את הנושא בדרך שהייתה אולי מניחה את דעתנו, אלא פשוט
להפסיק את הכל. לעצור את הזמן ממש. הסדרן הכריז שהוא הולך לשבת
ולחשוב מה לעשות עם הבוקר הסורר הזה, ועד שהוא יתן החלטה
כלשהיא, שישאירו את הלילה שמתרחש עכשיו במקומו, והוא בטוח
שהלילה יסתדר עם המצב.

בהמתנה החשוכה לחילוף, החלו לתהות מדוע הזמן מזדחל כה לאט עד
להגעתו של הבוקר, האשמה הלא בלתי מתקבלת על הדעת שהזמן מתארך
לו לקראת סוף הסיור מניחה את דעתם לדקות מספר בלבד. לאחריהן
נשלחת היד אל מכשיר הקשר והחיליים בקול שמנסה להראות שלווה
מבקשים לדעת מתי בדיוק יהיה החילוף, כי השעונים שלהם התקלקלו,
וכהלצה הוסיפו, שנראה שגם הזריחה מאחרת. התשובה שבוקעת מהמכשיר
מספרת להם שגם אצל המחליפים העתידיים שלהם לא לגמרי ברורה
השעה, וכנראה שיש איזו תקלה בשעון של החמ"ל. הקול הרגוע שתוך
כדי משפט החל לרעוד בעדינות סמויה, תהה האם הם בדקו עם מפקדת
הגדוד אם יש  בעיה, מנסים לא לומר יותר מידי מפחד שחבריהם
לפלוגה טומנים להם פח שעליו הם יצחקו עוד חודשים רבים.
החייל בצד השני של הקשר מהסס לרגע, ופתאום מודה בקול שכל כולו
אמת ופחד, שהם התקשרו כבר לשלושה מקומות שונים שערים בלילה,
ובכולם השעון עצר מלכת.
הצצה חפוזה מבעד לחלון הג'יפ לא חשפה איזה כחול כהה מיוחל של
קרני שמש ראשונות כי אם רק שדה כוכבים פרוס על פני מרבד שחור
של לילה בשיאו.
משהו בהחלט אינו כמו שהוא אמור להיות הסכימו כולם.
משם היו אמורים להתגלגל בקצב מהיר, אך בגלל טיבה המיוחד של
הבעיה, מהירות לא הייתה שיא העניין.
אנשים בכל מקום החלו מתקשרים ומעירים זה את זה, לספר להם על
השעונים שעצרו בכל מקום בחמש ושתי דקות, אלו שקמו לא מיאנו
להתמסר בקלות לסברה שהבוקר לא מתפרץ לחייהם כנוהגו, ורק אחרי
שכנועים ארוכים, ופרק זמן ארוך אך עם זאת בלתי ניתן למדידה,
החלו לקבל את העובדה הכה קשה לעיכול שהלילה הזה אינו ככל
הלילות, מאשמים בחוסר ידיעתם את זה כשנותר בסביבה מחוסר ברירה
ומזל.
תוכניות הטלוויזיה עצרו את קלטות הלילה והחלו לשדר בליל של
מילים שהצטרפו יחדיו לכדי אמירה משותפת ומהדהדת של חוסר ידע
כללי לגבי הסיטואציה המוזרה שהעולם נקלע אליה.
המדענים התיישבו בחוסר אמונה לבדוק הכל , ממיקום השמש , דרך
מדידת גלים שונים ומשונים ועד לפסילה מדעית של ההנחה שהחלה
לרווח בציבור ששלוש נקישות בנעליים אדומות יחזירו את המצב
לקדמותו.
עולם שלם, שעד לפני רגע היה בטוח בקיומו כמו שארנב בטוח שגזר
טעים לו, החל מפקפק בכל, וכל איזה בחור עם זקן פתאום החל לשאת
דרשות על פרשי אפוקליפסה ועל כבשים שמקיימים יחסי מין עם
זאבים.

מתחת למיטה של אחר הצהריים של השני ביולי 5654 שכב לו בשקט
הבוקר הנעלם, שוכב ומהרהר על מה שקורה שם בעולם שהפקיר. הוא
יודע שאת שלו כבר עשה, אין ספק שזיכרון מעשיו יהדהד לעד בין
כותלי מחסני הבוקר, וגם אם יהיו נוספים שינסו לחקותו, הוא תמיד
יהיה הראשון, פורץ הדרך האמיץ שהעיז לקרוא תיגר על מוסכמות
הבקרים באשר הם. הוא חושב על חבריו הבקרים. האם יראו בו בוגד?
האם יכעסו עליו? ואיפה בכלל ילינו אותו בסוף,בוקר שכמותו שלא
קרה מעולם, בחלק של אלו שהיו, או בחלק הישן שבו התגורר עם
הבקרים של העתיד?
הבוקר החליט לנצל את ההזדמנות שהרחיק כל כך מביתו ולצאת
ממחבואו על מנת לנהל שיחה קלה עם אחד מאחרי הצהריים שהסתובבו
באין מפריע במקום. זוהי הפעם הראשונה שהוא מדבר עם אחד
מהם,תקשורת בין-זמנית הייתה נדירה למדי, אם כי  פעם אחת בעבר
הוא דיבר עם ערב אחד שסיפר לו מעשייה על סיני שערך מסיבת
זיקוקים ענקית בו ירה לאוויר מעל 10,000 זיקוקים והתאבד בעת
שכיבה על הזיקוק האחרון. זיקוק בצורה של מקק.
אחרי הצהריים התבררו כטיפוסים לא אטרקטיביים במיוחד שנהנו
בעיקר לברבר על סוגי תה ועל הדרך הנכונה שבה כדאי לעשות
סיאסטה.
בכל תכנוניו המוקדמים לא השקיע אף לא רגע אחד של מחשבה במה
יעשה אחרי שלא יעשה מה שהוא צריך לעשות.עתה, כשהוא מסתובב
בחוסר מטרה בין אחרי הצהריים וסופג מהם את העייפות התמידית
המפורסמת שלהם, הוא מוצא עצמו כמעט נבוך מחוסר התכלית שבמצבו
העכשווי. מוחו המטאפיזי החל בוחן את החלופות השונות העומדות
בפניו עכשיו. אחרי שחכך בדעתו החליט שהשארות נוספות במקומו היא
אופציה נוראית שתמיט עליו שעמום תמידי, ובמקום הזה, תמידי זה
הכי תמידי שיש. לא לקח לו יותר מהרהור אחד כדי להבין שדרכו
צריכה להצטלב עם זה של הסדרן, ושכך או כך, זה צפוי לקרות ומוטב
מוקדם ממאוחר.
הבוקר נשא את רגלו אל עבר המשרד של הסדרן, הוא פתח את הדלת
וגילה את הסדרן אוכל ארוחת בוקר גדולה. הסדרן היה מעט נבוך,
ונראה שנתפס בעת מעשה. הסדרן אמור להיות הבחור הכי נטרלי
באזור, ואסור לו לעשות משהו שיתפרש כהעדפה של קבוצת זמן
מסוימת, אבל השילוב הקטלני של קפה, קרואסון, קוטג' וחביתה
הצביעו בבירור על כך שזוהי ארוחת בוקר.
הסדרן מיהר לסדר את הארוחה. כל כך היה מופתע מהסיטואציה
הפתאומית שבתחילה לא הבין שמולו עומדת הבעיה שאותה הוא מנסה
לפתור בזמן האחרון. לאחר שהרים את ראשו מהקרואסון האכול למחצה
גילה מולו את הבוקר החסר.
השניים בירכו לשלום אחד את השני בצורה המנומסת המקובלת. הבוקר
לא ידע מה לומר, הוא הניח שלסדרן יהיו את כל המילים, אך הסדרן,
שמעולם לא עמד במצב שבו עליו לנזוף או לקרוא לסדר מישהו או
משהו נאלם דום.
השניים בהו אחד בשני דקות ארוכות, ולבסוף, כנראה מתוקף תפקידו,
פתח הסדרן בדברים. הסדרן תיאר בפני הבוקר את ההתנהלות הדברים
עד כה, ואת מצב הביש שהוא דרדר אליו את משרדו הצנוע ואת העולם
שהוא במתו.
הבוקר ניסה להסביר, אך הסדרן, לא מחוסר רוגע כי אם מחוסר עניין
מוחלט, הסביר שמה שדרוש עכשיו הוא פתרון בלבד, פתרון עתידי
כמובן.
הבוקר הסביר שהוא בכל מקרה לא מתכוון להתייצב ולזרוח על העולם,
אחרת הכול היה מבחינתו לחינם. הסדרן אמר שזה היה ברור לו
כזריחת החמה ולכן הוא מתכוון להציע לו הצעה שתמלא את החור
היחידי שהטרידה את מוחו המסודר. הסדרן הסביר לבוקר, שיום אחד,
בעוד כמה מיליארדי שנים, יזרח הבוקר האחרון על העולם הזה
בהתפוצצות גדולה של השמש. בגלל מחלוקות כאלו ואחרות בנוגע
להגדרת הבוקר של יום הפיצוץ, הסדרן האחראי, שהרכיב את כל סידור
העבודה המבריק הזה, שכח לשבץ בוקר לאותו בוקר.
בכל השנים והחיפושים שערך הסדרן, מעולם לא מצא בוקר ראוי
לתפקיד, כולם היו מאוד צרי מוחין בטענתם שלהם כבר יש יום
מיועד.
והנה דווקא אתה, סוער ומחדש, ולא פחות חשוב מזה, פנוי
מהתחייבויות מעיקות, זמין לאותו רגע בעתיד הרחוק.
הבוקר הבין שיש רגעים שאסור להחמיץ, בעיקר אם אתה בוקר שלא
רוצה להיות אחד מרבים. הוא הנהן לאות הסכמה ולקח את תיקו הקטן
לחדר שממנו ברח לפני כל ההמולה הזה.
הסדרן טרף במהירות את מה שנשאר מהקרואסון שלו ומיד רץ לחדר
הצהריים הקרוב ושלף משם את הצהריים שיועדו להחליף את הבוקר
הסורר. הוא הסביר את המצב החריג, ועל כך שהוא עומד להחליף לילה
ולא בוקר. הסדרן ניסה לנחם את הצהריים בכך שהוא יהיה הצהריים
הראשון והאחרון אי פעם שהחליפו חושך, אבל הצהריים רק הביט בו
בעיני עגל אופייניות לפרק הזמן הזה.  
הצהריים החליף את הלילה המותש,והאמת היא,שאף אחד לא ממש שם לב
שזה כך.
לא רחוק משם, שכב לו הבוקר האחד והמיוחד, עם יום מיועד בעתיד
הרחוק, שוכב ומתכנן לפרטי פרטים את היום הגדול ביותר
בהיסטוריה.

 

השעונים שהוחלפו פתאום לשתיים עשרה והשמש שקפצה כמו פתיחת
מנורה בחדר ריגשו לזמן קצר מאוד את הציבור. ככל שהשעה התערבבה
לה בצינת אחר הצהריים, האנשים החלו לחוש פחות ופחות בטחון, שמה
שהם חושבים שאירע, אכן קרה. ואט-אט, לא נשארו כמעט אנשים
שיאמינו בכך שהיה דבר כזה כמו צהריים שעלה ישירות אחרי הלילה.
בלילה שאחרי הבוקר שלא היה, התארגנה לסיור הלילה על גדר הגבול
חבורת חיילים צוהלת ושמחה. הלילה היה קר בדומה לחברו מאמש, אבל
הצינה הקלה לא נראתה שהטילה מורא גדול על החיילים. הם כבר נסעו
לילות רבים מספור במדבר הקפוא, והלילה הזה, יהיה עוד אחד מיני
רבים, ויגמר, כמו תמיד, בחילוף המבטיח בבוקר.