אלכס וינגרט / זיכרון |
השחזתי עטי.
רסיסי דיו התפזרו מסביב.
ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי
וכתבתי.
זכר תלתלייך השחורים
ריח גופך
הבל פיך...
בדלי בלבוליי.
ומחזי נפער פתח ודרכו פרצו החוצה:
שדים חדי שיניים נוטפות דם...
זירעונים מקפצים בצווחות מסמרות קרחת...
עוגיות טעימות של פורים...
טיפות של בדידות
וכאב
וכעס
וזעם...
וכשסיימתי לכתוב,
נעצתי את העט בלבי -
ובכיתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|