את כל שהיה דרוש לי ביום ההוא, מצאתי בחיבור עפעפייך.
שני קמטי צחוק קטנים, מהוססים. ידעתי אז כי הכל מתמוטט.
כל הביצורים שבניתי, כל תורות המגננה, נפלו למבט אחד ירוק.
ככל שאני מנסה, אינני מצליח לזכור את קול צחוקך ברגע הזה.
רק אותם שני קווים עדינים, חורצים בפנייך באורן של 24 הדקות
בין הלילה לשחר.
ניסיתי להביט אל הים, למלמל משהו על מרחקים. דבר לא עזר.
חזרתי לעינייך, ידי האחת לוטפת את שיערך הקצר, מחליקה אל
עורפך.
מבטך דורדר אל שפתיי. קפאתי. לרגע לא יכולתי לזוז. רציתי להטות
את הראש,
רציתי לשאוף את האוויר בקצה שפתייך. לא יכולתי.
גופך נדרך, מותח את רזונו, ממתין לבגרותי. יכולתי לחוש בזה.
גופי רפה ביאושו. קמטי צחוקך נעלמו איתו. האוויר החוויר לאיטו,
מרשה לעיר להיחשף לעינינו.
הלכנו משם, מביטים ברצים על החוף. להם זה כבר מחר, לחשתי, לנו
זה אתמול.
חיבקת אותי בחוזקה, אחד מהם חייך אליי. משהו צרח בי.
תחבתי את ידיי בכיסים והמשכנו ללכת. דבר לא קרה. נחיה את חיינו
במרחק הרגיל, המוכתב.
אסור היה לי להתפתות לרגע הזה. כבר כשבאת ידעתי שתלכי. עם הגיל
אובדות האשליות.
24 דקות הן זמן מספיק בהחלט לגבר למסור נפשו. מסרתי את שלי.
מסרת אותה בחזרה.
מקווה שתמצאי רק טוב בדרכייך. אני אמשיך בשלי.
צפיתי בך מתרחקת, מבטיח לעצמי לא להפוך אותך לרוח רפאים דקה
ההולכת איתי.
זה היה שקר כמובן.