הקישורים של המוח... מוזרים כל-כך!
המילה וחצי שיצאו מפיו קישרו אותי לעולם אחר,
החזירו אותי אחורה כמעט 7 שנים.
זה מטורף,
אני רוצה אותו רק בשביל שאני אוכל להגיד- הפעם הצלחתי.
בלי בסיס, בלי הגיון, בלי קשר...

ואני מרגישה שם מוזר, קטנה במערכת מרובעת,
נדחקת לפינות,
מחכה בחוסר סבלנות ליום שבו אני אוכל לעגל.

ואת כל זה בכלל די קשה לעכל,
פתאום רק זוית אחת שלי חשובה,
פתאום צריך לשרוד כל צעד ופסיעה.

לקראת מה אני הולכת?
בראיה כוללת זה לא חשוב,
אבל עכשיו... עכשיו לצערי זה כן.
אי אפשר לחיות רק על העתיד, אבל ממנו מוצת מנועו של אדם.

אני ניזונה כרגע מהעבר,
מצלם של זכרונות של הטבע האמיתי שלי,
של האנשים שמבינים את הבדיחות שלי,
מגעגוע למקומות שבהם אני לא במרדף אחרי הביטחון העצמי שלי.

והוא, החדש והלא מוכר שמביא איתו ניחוח כל-כך עתיק...
כנראה לא יצא לי להכיר אותו באמת,
בגלל שבמסגרת מרובעת הוא לא יכיר אותי,
לא באמת, לא את כל הזויות והצבעים...