אימא הצטיינה תמיד בלגדל ילדים,
ולא סתם אינני גבר רגיל.
אולי היו אלה הציורים הגדולים
שהיינו ממלאים בטושים צבעוניים במרפסת,
ציורי החיות והיער,
יושבים על כיסאות פלסטיק קטנים,
שהשאירו בי חותם כזה של צבע ושל פשטות
שמיד אשוב לצייר בכל מקום בו השמש.
ואבא שלי,
אבא תמיד היה קצת רחוק.
אפילו כשהיה מהדק את השמיכות
אפילו כשהיה חוזר מהמילואים ומחכך אותי
כנגד זיפיו השחורים,
וצוחק.
תמיד היה קר.
אני מניח שלא הוא
ואף לא אימא הקטנה
לאף אחד מהם לא היו כלים
איך לעצב את הקוסמוס שלהם
למלוא שביעות רצונם.
וכמו עלים עבים ברוח
הם היו חיים.
ואוהבים, בדרכם.
וכשהביאו ילד ועוד ילד אחד.
נתנו לנו, שנינו, את מלוא העולם
שידעו לתת לעצמם.
ואני מעולם לא ידעתי להסתפק בזה,
עוד כילד קטן
אני צמא כל הזמן,
ורק כשמחבקים אותו,
נרגע. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.