כשהורדת את הראש ראית שולחן.
אפור חלק ישן.
ואת יודעת את זה טוב
כי רוב הזמן בהית לשם

והוא ישב מולך
מעבר לאותו שולחן רחב
ישב מולך בקו ישר
והאוויר שבינכם הרגיש צפוף ומרוכז
ולא מוכר
כאילו אבד בו החמצן
נהיה לי חם

מילים יפות קיפצו בין כסאות
בזיגזגים מפה לפה
מלים כמו שאני כותבת
כאן. על מה הן ולמה הן רוצות להיות

וגם מעבר לאותו שולחן
הוא לא נתן לך להביט
הוא לא חיבר את מבטו שלו עם זה שלך
עינייך שטעו
אמרו לו הנה אני מולך
שלך  
וגם כשעייפו מתהיות
ביקשו יפה בקרבתו
אך הוא רחוק כל כך
רחוק יותר מכפי שתוכלי לסבול

ועם אותו חלל בלב
את בוחרת להמשיך
לעקוף מימין
ולא לראות אותו יותר

במרחבי ראשך