[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אשתי אמרה שאסור לי לדבר איתו בשום פנים ואופן, שמדובר בעלוקה
ורק התעלמות מוחלטת תסלק אותו מכניסת הבית. אבל השיטה שלה לא
עבדה. כשיצאתי בבוקר וחזרתי בערב הוא עדיין ישב שם. כל פעם
שראה אותי חייך וברך לשלום. חשבתי על דרך אחרת להיפטר מהנער
המוזר הזה. באחד מלילות אמצע השבוע, המתחילים תמיד בבית המרזח,
משום למסבאה ומסתיימים בדרך כלל בביקור אצל מאדאם לסל, בעודי
משלם לנהג הכרכרה שהביא אותי עד לפתח הבית, ראיתי אותו. הוא
עמד שעון על מעקה מדרגות הכניסה, פניו הקטנים בהקו בלובנן על
רקע המעיל והצעיף הכהים. עיניו בהו בי. העיפות, הרעב והקור
נתנו בו את אותותיהן. מה הוא רוצה, חשבתי. הרי הוריתי למשרתת
לשלוח לו את השאריות מארוחת הצהריים.
"אתה רעב?"
הנער הנהן בראשו.
נכנסנו למטבח והכנתי לו ארוחה ממה שמצאתי במזווה. הוא היה רעב
מאד. נעליו היו קרועות ובגדיו  מטונפים באבק הרחוב. הוא אכל
מהר וכשסיים, נרדם בישיבה, ראשו מונח על שולחן האוכל. כנראה
שעשינו קצת רעש כי אשתי התעוררה וירדה לראות מה קורה. היא לא
שמחה על כך שהכנסתי את הנער הביתה.
"אין אנו יודעים מי הוא. אולי הוא חולה או פגוע בנפשו ולא נדע
לטפל בו".
אך אני לא שעיתי לטענותיה. ציוויתי על מרתה המבשלת, גם היא
התעוררה בינתיים, להציע את המיטה בקיטון על יד המטבח, אשר שימש
בדרך כלל לאכסון מצרכים שהמזווה קטן מלהכיל. שלושה חודשים
התגורר הנער בין שקי הקמח ופחי השמן. גופו הגרום העלה בשר,
ורדרדות עלתה בלחייו. אשתי, אשר בהתחלה התנגדה מאד לנכחותו
בבית, החלה ללמד אותו לדבר, לקרוא, לכתוב. הנער התברך בכישרון
רב ובתוך שלושה חודשים היה מסוגל לקרוא ספרים המיועדים לילדי
בית-הספר. הוא היה מהלך בגן במכנסיו החדשים, בנעליו המצוחצחות,
וספר בידו.
בתום שלושה חודשים פנתה אלי אשתי, בעודי פורף את כפתורי
מקטורני מול המראה בחדר המבואה, לקראת יציאה לבילוי הלילי.
"חדר המזווה צפוף מדי עבור נער בגיל הזה. אפשר להכין את החדר
הרביעי בקומת המגורים ולהעביר את בבי לשם".

כך התרגלנו לקרוא לו, מאז שאספנו אותו אל ביתנו. כאשר שאלנו
אותו לשמו, השמיע צלילים וקולות שלא הבנו. מרתה היא זו שקראה
לו בבי. כנראה שהשם הזכיר לנער משהו מעברו, כי מיד הגיב אליו,
על כן המשכנו לקרוא לו כך. מהר מאד הפך בבי לאחד מבני המשפחה.
אשתי לקחה אותו עמה לכל מקום, לקניות בשווקים, לתה אצל חברות,
וחדלה להטריח אותי ללוות אותה למדידות אצל התופרת או הכובען.
משהו באישיותו של בבי פתח את לבבות כולם אליו. באותה החופשיות
בה התנהל עם המשרתים במטבחה של מרתה, התנהל בטרקלין במחיצתם של
קרובים ואף אורחים זרים שהגיעו מהעיר. הייתה איזו קלות,
נינוחות, בדרך בה חייך אל בן שיחו. לא היה אחד שלא נשבה
בקסמיו. נדמה שהיחיד שלא היה מודע לכוחם, היה בבי עצמו.

כל זמן שבית החרושת ייצר בתפוקה מלאה, חיינו זרמו בנחת. אני
הייתי מגיע למשרד לקראת הצהריים, עובר על החשבונות והחוזים
ונותן לוואסים לסיים את העבודה. בחמש הייתי נפגש עם החבורה
בבית המרזח, משם למסבאה ולמאדאם לסל. היו לה את הנערות הכי
טובות בעיר ובחור שניגן על פסנתר. עכשיו שבבי התגורר בביתנו,
יכולתי להרשות לעצמי לחזור בארבע לפנות בוקר. ידעתי שאשתי נמה
בשלווה במיטתה, טווה בחלומה סיור במוזיאון או טיול אליו תיקח
עמה את בן חסותה בבי. בכל הטרקלינים הכירו כבר את הנער שחום
העור ושחור העיניים. הגברות נהגו להקשיב לדבריו ולכבדו
במטעמים. בבי קיבל את תשומת הלב שהורעפה עליו בחיוך מאיר וטעם
כזית מן הממתקים, מקפיד להחמיא למארחת. אשתי נקשרה אליו בקשר
עמוק ולולא חזרתי בכל לילה לישון עמה, הייתה לבטח ישנה עם בבי.
בהתחלה נהניתי מהחופש שהדבר אפשר לי. שמחתי על הצבע שחזר
ללחייה, על כך שלראשונה מאז נפטר בנינו היחיד בגיל חמישה
חודשים, נשמע צחוקה בבית. אך העובדה שלא אני הוא שהחזיר לה את
צחוקה, שבבי גרם לו, חפרה בליבי כמו תולעת. כל היום דברה על
בבי. אפילו כאשר שכבנו שנינו בלילה במיטה, הייתה מספרת על שיר
שכתב, ציור שצייר. לא יכולתי לשמוע עוד את השם בבי. השעות
והימים בהם ביליתי מחוץ לבית התארכו והלכו. התארכו והלכו
החשבונות בקזינו ובבית המרזח. ואז נפלה הבורסה, ובית החרושת
פשט את הרגל. בהתחלה לא ראיתי את המצב לאשורו. לקח לי זמן
להבין שהעניינים מתדרדרים, וכאשר לבסוף הבנתי, היה מאוחר מדי.
בית החרושת אבד, והחובות איימו על הרכוש הנותר. הנכס האחרון
שלא עוקל היה הבית.

הייתי זקוק לכסף. הנושים רדפו אותי יומם וליל. הדרתי את רגלי
מהמשרד והפכתי את שולחני הקבוע במסבאה למקום ממנו ניהלתי את
עסקיי. כאשר הנושים הגיעו גם לשם, נדדתי לקזינו, משם לבית
המרזח, עד שלבסוף לא נותר לי מקום מפלט מלבד ביתה של מאדאם
לסל. שם הייתי מסתגר בחדרה של אחת הבנות, ומקיים את קשרי
בתיווכה. ביקורי בבית הלכו ונתמעטו, עד שיום אחד, לאחר היעדרות
של שבוע, גיליתי את נעליו של בבי מונחות לצד מיטתי. יצאתי אל
המרפסת והתבוננתי באשתי השרועה על העשב, שמשיית תחרה לבנה
מצילה על פניה היפים. בבי ישב על ידה ופרט באצבעותיו הארוכות
על כלי נגינה ונציאני שרכשה במיוחד עבורו באחת החנויות היקרות
בעיר.  

באותו יום החלטתי לחסל את ענייני ולהתחיל מחדש בעברו השני של
האוקיינוס. לא היה לי עוד מה לחפש כאן. חיי ביבשת הישנה
הסתיימו. החלטתי לקחת איתי את קרלוטה. ידעתי שאזדקק למישהי
לצידי בתנאים הקשים של ההתחלה. מאדאם לסל כעסה שבחרתי את אחת
הבחורות הכי טובות שלה, אך לא אסרה על כך. התגנבתי אל ביתי
החשוך באישון לילה. נגשתי ישר אל חדר העבודה. מבלי להעלות את
האור, הוצאתי מן הכספת את שטר הקניין. בעודי מתקדם במסדרון
החשוך אל עבר מבואת הכניסה, הופיע בבי מבין הצללים. כמו אז,
כשחיכה על יד כניסת הבית, חייך וברך אותי לשלום. כפות רגליו
היחפות בצבצו מתחת לשוליה של כותונת הלילה שלו ועיניו השחורות
החזירו את אור הירח בחלון.
"מה אתה רוצה?"
שאלתי בלחש. לא רציתי להעיר את אשתי.  
בבי שתק והרים מעט את כתפיו.
"היא לא צריכה את הבית. הכנתי עבורה בית קטן ואם תמכור את כלי
הכסף והשטיחים יישארו לה מספיק מזומנים לחיות בנוחות צנועה עוד
עשר שנים. אחר כך יאספו אותה אל ביתם קרובי משפחתה, על פי
המנהג"
בבי לא הגיב לדברי. הוא המשיך לחייך בתמימות שנראתה לי
זדונית.
"מי אתה שתשפוט אותי"
היה לי קשה לשמור על קולי שלא יעלה מעל ללחישה.
"אתה שכבשת את כל הווייתה. שנכנסת אל ליבה, אל מחשבותיה, אל
מיטתה"
המילים ניתזו מפי כגיצים מקורנס.
בבי נותר בשתיקתו.
"אינך יודע כמה סעדתי אותה באבלה. ימים ולילות ישבתי על ידה
כשבקשה את נפשה למות. הרי גם ליבי נשבר עם מות הבן, אך אני
בחרתי להכהות את הכאב במשקה. מנגינת הכדור הרוקד בגלגל הרולטה
השכיחה ממני את האובדן לזמן קצר, ומה שנותר ממנו נעלם בזרועות
הבנות של המאדאם לסל.  אנחנו הגברים אינם מבזבזים את חיינו
בדמעות. העולם אכזר. לאן שלא תפנה עיניך, תראה סבל".
דמעה גדולה זלגה על לחיו השחומה של בבי, אך הוא המשיך לשתוק.
"קח את כובעי. קח את מעילי. קח את מקל ההליכה שלי, ולך אתה אל
המשרד בבוקר. אני איני יכול להישאר כאן יותר. לקחת את מקומי
בלב אשתי, על ביתי לא אוותר".
בבי הביט אל תיק המסמכים שאחזתי בידי. יכולתי להרגו לו רציתי.
איש לא היה טורח לברר את נסיבות היעלמותו של נער בן בלי בית.
בן בלי שם. אשתי ישנה במיטה ולא הייתה מודעת כלל למתחולל ממש
מעברה השני של דלת חדר השינה שלה. ידי קרבה אל קת האקדח התקוע
בחגורת מכנסי, אך משהו עצר אותה. הפניתי אל בבי את גבי ויצאתי
את הבית.

ארץ ההתחלות החדשות לא קיימה את התקוות שתליתי בה. לאחר חמש
שנים חזרתי אל אדמת המולדת מרושש. קרלוטה גנבה את ממוני האחרון
והסתלקה עם סוחר עורות. הבית עמד על תילו, גגו חודש וכביש גישה
נסלל אליו, למען כרכרה ללא סוסים שחנתה באחד מתאי האורווה.
ראיתי כאלה מעבר לים, אך לא ציפיתי לראות אחת מהן כאן. ניגשתי
אל מרכבת הברזל הכבדה והעברתי את ידי על חמוקיה הבוהקים בברק
שחור. מן הבית עלו צלילי מוסיקה. בחסות הלילה שהחל לרדת,
התגנבתי אל החלונות הגבוהים של הטרקלין. קולות של צחוק ונקישות
סכום הכסף על צלחות החרסינה העלו לחלוחית בעיני. גופי כאב
מהנסיעה הארוכה בבטן האנייה, מהטלטולים בקרונות המשא של הרכבת.
בגדי היו קרועים ומטונפים וסוליות נעלי שחוקות עד דק. לא הכרתי
איש מהגבירות ומהאדונים המסובים בטרקלין. שעה ארוכה עמדתי
והצצתי בהם עד שהתעייפו רגלי. התיישבתי על מעקה המדרגות בכניסה
מגלגל בעיני רוחי את זכר הימים בהם הייתי אני אדון הבית הזה.
חשבתי על אשתי המסכנה, שנפטרה זמן לא רב לאחר שנמכר הבית.
חשבתי על בבי, שנעלמו עקבותיו.

"אל תדבר איתו בשום פנים ואופן. רק התעלמות מוחלטת תסלק אותו
מכניסת הבית"
קול אשתי המדבר אלי העיר אותי באחת מחלומותיי. בפתח הבית עמדה
אישה יפה ולידה גבר הדור, שחור שיער. בבי. רציתי לקרוא לו אך
קולי נאלם.
"מה אתה רוצה? אתה רעב?"
הנהנתי בראשי. משום מה יכולת הדיבור נטלה ממני.
האישה הצעירה עיוותה את פניה ונעלמה אל תוך הבית.
"בוא איתי"
בבי הושיב אותי אל השולחן במטבח והגיש לי שאריות שנותרו מארוחת
הערב.
"מה שמך?" שאל אותי שוב ושוב.
"ב...ב...."
הצלחתי להוציא מפי רק הברות סתומות.
"בבי" אמרה המבשלת. "נקרא לו בבי".



נכתב לתחרות בניהולו של מרקו אולסן בפורום "בסימן כתיבה".
משפט הפתיחה נכתב על ידי מרקו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אדוני יעזוב את
המקום.












נרקומנית על
כדורים(אקמול)
מנסה להשתלב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/4/08 7:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה